לזיכרה של המורה תמר קרון-אבן ז"ל

ניצה (הורביץ) וולפנזון 

לקראת כתה א

כולם בבית קראו וכתבו ורק אני, הצעירה מבין הילדים, לא הייתי שותפה עדיין להנאה התרבותית הזו ונאלצתי שיקריאו לי סיפורים.
אבא, המזכיר של הוועד החקלאי, ישב בלילות וכתב אותיות ומספרים בדפים ארוכים, וגם הדפיס במכונת כתיבה כשהצלצולים של השורה שמסתיימת הגיעו עד המיטה שלי.
בשעת מנוחת הצהרים תמיד פרש את עתון "הבוקר" וקרא בשקידה.
אמא רשמה בפנקסים קטנים עלות של קניות והוצאות אחרות, וגם מרשמים ("רצפטים") של מאכלים.
במיוחד הצטיינה בקשרי מכתבים עם המשפחה הענפה בארץ ובחוץ לארץ. חיכיתי יחד עם ילדי השכונה לבואו של הדוור (אז "נושא המכתבים" או "מחלק המכתבים") שהביא מעטפות מבויילות ואף הגיע למרפסת כדי לקבל מאמא כוס מים קרים וצלוחית קטנה עם ריבת ענבים שרקחה.
תמונה משפחתית אוצרת את הרגעים בבית כשאני עדיין אנאלפביתית. אחיותי ואחי יושבים יחד אתי סביב השולחן וכותבים. הם אכן עושים זאת ואני רק "כאילו". ולפני מונח הספר  שמתוכו הקריאו לי את הסיפורים וזוכרת אותם במעומעם עד היום.

והנה הגיע המועד להירשם לבית הספר והתמלאתי התרגשות שהנה גם אני אלמד לקרוא ולכתוב ולא אזדקק לחסדיהם של האחרים.
ברגעי של פרץ נוסטלגיה כתבתי לפני שנים  את הזיכרון הזה:

לקראת כתה א'.

אמא הקפידה בלבושי,
קלעה את צמותי עם סרט חדש.
עלינו במעלה הרחוב הראשי
כְּמוֹ כַּדּוּר רוֹגֵש אֶת גְּרוֹנִי גָדַש.

ידה של אמא רועדת, חובקת
קריאה נרגשת מגרונה חומקת –
"הנה בית הספר, בואי הביטי
גם אני מכתה לכתה פה עליתי".

בחינה ראשונה, אסור להיכשל,
המנהל יחליט מי לכתה א' בָּשֵל.
מה עוֹשֶׂה נַגָּר, מה עושה אוֹפֶה
וַאֲנִי עונָה בקול רועד, רָפֶה.

לא ידעתי את נפשי, נשארתי לבד
והנה לַכִּתָּה הולכים יד ביד.
מורה חביבה ומסבירה פנים
התחלה מבטיחה להרבה שנים.

—————————————————–

המורה החביבה  הנ"ל הלא היא המורה תמר קרון-אבן. איתה ובהשפעתה הגשמתי את החלום לדעת לקרוא ולכתוב.  הייתה המחנכת שלנו בכתות א'-ג' בשנים הראשונות של שנות הארבעים של המאה הקודמת.
בית הספר נקרא אז "בית הספר העממי" ולא ידעתי אז שהמיוחד בו  הוא שהיה בית הספר העברי הראשון בארץ שלמדו בו עברית בעברית. מאז שנת 1950 נקרא בית הספר "בית ספר חביב".
אני זוכרת בגעגוע את דמותה של המורה תמר כשעמדה מדי בוקר על יד הדלת הפתוחה, מחוץ לכתה, וקיבלה את פנינו.
תמיד חייכה חיוך מרגיע והתרשמתי מתסרוקתה המסודרת והלבוש ההולם.
בכתה היה תלוי שלט "שלום כתה א' " באותיות דפוס. אט אט למדנו לקרוא ולכתוב אותו תחילה באותיות דפוס ומאוחר יותר כבר הגענו ללימוד אותיות כתב. התקדמנו אודות להדרכתה המסורה והסבלנית של המורה.
בארץ היתה תקופת מחסור והמורה חילקה לנו חצאי מחברות לכתיבה. הן לעברית והן לחשבון. למדנו להסתפק בחצאים אלה כאשר המורה הקפידה שלא נעבור להשתמש בחצי השני לפני שסיימנו את כל הדפים  בחצי הראשון – שמא יתרחש בזבוז. שוב, תוך הסבר חוזר ונשנה, בסבלנות, ללא הערה שלילית.
מתוך זיכרון מלא הערצה למורה ולהתרחשויות בימים ההם שמרתי את חצאי המחברות.

אם זכרוני אינו מטעיני ספר הלימוד שלנו היה הספר "חברי".  במיוחד אני זוכרת כיצד התעכבה המורה על כל חג ומועד, הסבירה מדוע חוגגים אותו וכיצד.
במקביל לחצאי המחברות קיבלנו דפים קטנים ששימשו לציור ועליהם צירנו את ההתרשמויות שלנו מדברי המורה אודות החגים. הסתובבה בין השולחנות שלנו, העירה ועודדה.
זכיתי לדברי תשבחות ומתוך כבוד שמרתי גם על ציורים אלה שציירתי בכתה לפני יותר משבעים שנה.

כהרגלי שמרתי את תעודות בית הספר. על אחת מהן כתבה המורה תמר שהיא מזמינה את ההורים לשיחה וקבעה את המועד בשבת – איזו התחשבות, קבעה כך כדי לא להפריע לעבודת ההורים בימי השבוע.

ולסיום תיאור אירוע שכנראה לא יימחק מזיכרוני:
השעורים עם המורה תמר היו מהנים ומלאי סיפוק רוחני. והנה יום אחד היא לא באה לכתה ולנו, ילדים קטנים ותמימים, הוסבר שקרה אסון – בעלה של תמר, שנישאה לו לפני זמן קצר, נהרג בשרותו בצבא הבריטי. זאת הסבירה לנו אחותה המורה ישראלה שמילאה את מקומה עד שחזרה אלינו. לא ידענו את נפשנו בהשתתפות בצערה של מורתנו האהובה.
קשה לי לשכוח את הרגעים כשהלכתי בבוקר יום לימודים לכיוון הכתה והנה שוב עומדת בדלת המורה תמר. איך להתנהג? מה להגיד? בדחילו וברחימו הגעתי עד הכתה והמורה, בתושיתה כי רבה, חייכה אלי חיוך רפה אבל ליוותה אותו בליטוף עדין על ראשי.
אני מודה למורה תמר על כל מה שהעניקה לי הן במה שהביעה במילים והן בדוגמא אישית.

  יהי זיכרה ברוך.