מזיכרונותיו של זאב כרמי ז"ל

זאב עלה לארץ בשנת 1908.

מהספר "מחנך ודרכו"
החלטנו לבלות את השבת של חול המועד במושבה המהוללת ראשון‑לציון. ועוד באותו יום, ערב שבת של חול המועד, הלכנו לכאן ושכרנו לנו שני מקומות בדיליז'אנס המפואר של פייבל מיראנסקי, עגלון ותיק עול מימי הבארון. בשלול אחה"צ נדחקנו לדיליז'אנס מלא נוסעים, והסוסים זזו בלי חשק רב לדרך.

הדרך עברה בין פרדסים, המפיצים ריח תפוחי‑הזהב, ופייבל היה במצב‑רוח תקין, שוחח עם הסוסים הנבלות וגם עם הקהל. הגענו למקוה‑ישרא, ראינו אותה מעבר לגדר והגענו לחולות. הסוסים החלו לפגר, השוט והגערות של פייבל חדלו להשפיע עליהם. פייבל התחיל בשיחותיו הרגילות, שהעלו חיוך על כל פנים.
כל הנוסעים, פרט לשנינו, היו אנשי ראשון‑לציון. והנה משהו משיחותיו, אני מתרגם אותן לעברית, אם כי נאמרו ביידיש: "שמעו מה שאגיד לכם, הכל טוב כשהלב בריא. אילו הייתי אני בריא בלבי, לא הייתי נוסע אף פעם בדיליז'אנס, הייתי הולך להנאתי ברגל… מהו הטעם של ישיבה בדיליז'אנס סגור ולראות את הסוסים מאמצים כוחותיהם למשוך בו ואינם מצליחים. האמינו לי, טוב יותר ללכת לאט לאט על יד הדיליז'אנס ולראות שהסוסים קמו לתחיה ומושכים דיליז'אנס ריק… ואם גם הדיליז'אנס הריק אינו לפי כוחם, הבחורים הצעירים מטים כתף ועוזרים להם למשוך בעגלה, הה, לו היה לי לב בריא…".
הנוסעים מחייכים ונשארים במקומם. והוא ממשיך לדבר כאילו לעצמו: "הרופאים אומרים, שהליכה ברגל אחרי ישיבה של שעה שעתים על מקום אחד – בריאות בה ללב ואריכות ימים. ובעצם נעים לדרוך על החול". הנוסעים מחייכים ונשארים לשבת. פייבל מתחיל להתרגז" "רבותי, אם נוסע ככה, עתידים אנחנו לחלל את החג, את השבת. האם אין לכם לב יהודי? הדרך לראשון עוד די רחוקה, טפרו, טפרו". הסוסי נשמעו מיד. הנוסעים המכובדים מתחילים לאט לאט לזחול מהדיליז'אנס ומתחילים לדשדש בחול.

שמתי לב, שרוב הנוסעים אינם מתקשים בהליכה בחולות, אבל אנו מתקשים להוציא בכל פעם את הרגל מתוך החול. ביחוד חששתי למצב בריאותה של פרחה. אבל הנה נראו לא מרחוק גגות אדומים של בתים, פייבל כבר יושב על דוכנו וקורא: "מה לכם? הרוצים אתם באמת לחלל את השבת? עלו על העגלה ונסע ולא נאחר, השמש קרובה לשקיעה". נשמענו לו, עלינו על הדיליז'אנס וכעבור עשרים רגעים ראיתי לפני רחוב יפה, רחב, בתים משני הצדדים, אחדים מהם בעלי שתי קומות, ובראש הרחוב נשקף על כל הסביבה בית ענקי.
ניכר היה מיד שזהו בית‑הכנסת. (כפי שנודע לי לאחר מכן, נבנה הבנין רשמית לשמש אורווה לסוסים. רק בזכות הסוסים ומעזרת בקשיש התגברו המתיישבים על חוקי תורכיה ופקידה). משני צדי הרחוב נטועים עצים, לפי מה שאמרו לנו, עצי תות.
אנשי המקום יעצו לנו, לזרים, לסור למלון בלקינד ואחד מהם, שגר לא רחוק מהמלון, התנדב גם להדריך אותנו בדרך זו. בעל המלון, מר בלקינד, אדם אירופי משכיל, דובר עברית, קיבל אותנו בסבר פנים יפות, ואין פלא: מעטים היו האורחים.
המלון היה נקי. אגב, בלקינד זה היה אחיו של הבילואי, "שעזר" לנו בכניסה ליפו. בעלי הבית סיפקו לנו אינפורמציה על המושב, על אוכלוסיה,ללא רכילות יתרה וללא ציניות. הלא סוף‑סוף היה בעל הבית ממשפחת בילויים. כאשר שאלתי אותו, אם יכול לייעץ לנו איך להפגש מחר בציבור המורים במושבה, סיפר לנו על נחמה פוחצ'בסקי, אשת איכר משכיל, המדברת עברית טובה ואפילו סופרת, ובשבתות ובחגים, בשעות אחה"צ, אפשר למצוא בביתה את רוב האינטליגנטים של המושבה ובתוכם גם המורים, כמובן. שמחתי לעצה זו, טיילנו במושבה, נהנינו, מושבה נקייה, משופרת, ובשבת ובחג לא נראה אף ערבי אחד במושבה.

אחרי הצהרים הלכנו לבקר את משפחת הפוחצ'בסקים, בלי שהיינו מוזמנים לשם.
הגב' נחמה קיבלה את פנינו על המרפסת הגדולה והמזוגגת כסלון יפה לקבלת אורחים. היא שמחה לקראת עולים חדשים, המדברים עברית עוד מהגולה.
גברת הבית הייתה ראש המדברים. קולה היה צרוד קצת, אולי משום שהרבתה לדבר. בעלה שתק רוב הזמן, רק לעיתים רחוקות השמיע משפט כדי לאשר את דברי אשתו.
בעלת‑הבית, אשה וגצה וצנומה, נעימת הליכות, קיבלה אותנו כמכרים ישנים. בשמעה שרק בערב חג הפסח הגענו ארצה – שמחה לקראתנו. נמצאו שם כמה ידידים משכילים ובילינו שעות אחדות בנעימים. קיבלנו מחמאות על חשבון דיבורנו העברי.
גם בעל‑הבית נעשה איש שיחה. הוא נראה כאדם מומחה בחקלאות, אבל ממעט בדיבורים. פניו כפני איכר עובד, אף כי נאמר לי אחר‑כך, שגם הוא מעביד פועלים ערבים כשאר בני המקום. אבל להלכה הוא שולל כל משק של איכר, המבוסס על עבודה זרה.
נחמה אשתו, עקרת הבית, עוסקת בעיקר בענייני תרבות עברית, ואף מנסה כוחה בכתיבת דברי ספרות. בין השאר הכרנו שם שני מורים, את מנהל ביה"ס מר איתן וחברו המורה עזריץ. דובר הרבה על א"ד גורדון, על יוסף אהרונוביץ והמורה ויתקין מראשי "הפועל הצעיר, ששאפנו להכירם בהקדם האפשרי ולהבין רעיונותיהם.
את ויתקין ידעתי עוד מכרוזו: "עלו". שהחיש במידה מסוימת את עליתנו ארצה. ידיעותינו על א"ד גורדון היו מעורפלות, ועל אהרונוביץ ידענו כי הוא יוצא רוסיה, היה מורה בברודי, עלה ארצה לשם "כיבוש העבודה" ומתגורר ברחובות.
סיפרנו להם, כי גם אנו עומדים על פרשת הדרכים בין הוראה וחינוך ובין עבודה וחינוך הדור הצעיר לעבודה. החלטתי להחיש הכרתי את שלושת אלה. מובן, אני לבדי, כי פרחה לא תוכל להטלטל בדרכים. רגב, הגב' פוחצ'בסקי כאשה ואם פרשה מאתנו עם פרחה בפנים הבית, התלחשו ביניהן ובצאתן משם הבטיחה לנו לבקר אותנו בדירתנו בבית הד"ר בוגראצ'וב.

ואכן קיימה את הבטחתה. כאם טובה התעניינה בפרחה ובהכנותיה לקראת האמהות וסיפרה, שיש לה בנווה‑שלום ידידה, מיילדת טובה ומלאך טוב ליולדות חסרות משפחה ותנאים ללידה. ואם יש ברצון פרחה, היא תביא אותה אליה כדי לעשות הכרה ביניהן. כעבור שבוע קיימה את הבטחתה ושתיהן באו לבקר אותנו.