פרופ' חרמונה שורק, בוגרת בית הספר "חביב" (מחזור 1960), מספרת על סבא אהרון קרון, מנהל בית הספר, ועל בית לעברית:
"אהרון ביסס את בית הספר כמרכז להוראת העברית, לא רק לילדים אשכנזים אלא גם לילדים תימנים… בית הספר "חביב" חיבר בין ילדים שבאו מפזורות שונות.”
זהו סרטון 22 מתוך סדרת ראיונות שמתעדים פיסות חיים של המושבה ראשון לציון ושל בית הספר העממי (לימים "חביב").
סבא אהרון קרון
תגובה אחת
ניצה וולפנזון
שתי פגישות אישיות עם המנהל המיתולוגי אהרון קרון
בבואי לספר על המעבר מגן הילדים לבית הספר העממי אני מתבוננת בתעודת סיום הגן מיום כ"ט סיון ת"ש.
גם על תעודות בית הספר שישנן בידי מצוין התאריך העברי בלבד.
מסתבר שאת גן הילדים סיימתי ב- 5.7.1940
ואת כתה א' סיימתי (תעודה בחתימת המורה תמר קרון) ב-תש"ב -1942.
מדוע ההפרש הוא של שנתיים ולא שנה אחת? רק עכשיו שמתי לב.
אני זוכרת שילידי פברואר (כמוני) נחשבו צעירים מדי להתקבל לכתה א'. כשנודע הדבר עמדתי על יד הכיור שעל הקיר הצפוני של הגן, הפונה ל"בית העם", ובכיתי בכי תמרורים.
אבל מה עשיתי שנה שלמה לקראת שנת הלימודים שהחלה בשלהי שנת 1941?
שיחזרתי שוב ושוב את סיפורי אמי על בית הספר, ראיתי את אחיותי ממהרות כל בקר לצאת לדרכן עם הילקוט ויותר מכל אהבתי לראות את אחי מתהלך במרפסת ולומד בקול את פסוקי התנ"ך בע"פ.
והנה הגיע היום שנקראתי להיבחן על ידי מנהל בית ספר, מר קרון, לקראת שנת הלימודים.
לבושה בבגדים מתאימים עליתי בחיל ורעדה לחדרו של המנהל. ישבתי מול האדם הסימפטי שקידם את פני בחיוך מרגיע אך מרגע לרגע נעשו פניו חמורים.
זו הייתה הבחינה הראשונה בחיי ובעטיה היה לי לימים פחד תמידי מבחינות וחשש להיכשל.
נשאלתי מה עושה חייט, מה עושה סנדלר ועוד ועוד בעלי מקצוע מסוג זה. עניתי ואיני זוכרת אם נשאלתי גם שאלות כלליות – אבל התקבלתי לבית הספר.
עם תחילת הלימודים מצאתי את עצמי צועדת יד ביד בשורת תלמידים שאיני מכירה אבל מהר מאוד הכרנו ונהניתי בחברתם.
מדי פעם מילא המנהל את מקומו של מורה שנעדר וזכור לי היטב שעור שנתן לפני חגי תשרי. הסביר מה מסמל כל חג ומה הם המנהגים.
שמרתי גם פתק שנכתב אז (1942) בהשראת השעור.
הפתק הנוסף שלי מזכיר לי בחינה שנייה שערך לי, בהפתעה, המנהל קרון.
בחגי תשרי נהגתי להתלוות לאבי לבית הכנסת, לשבת על ידו ולעקוב אחר נוסח התפילות. התפילה החגיגית הסתיימה ופנינו לכיוון דלת היציאה. ראיתי מרחוק את אהרון קרון הנכבד עומד בדלת ומתקהלים סביבו החפצים לברכו.
בעוד אני הקטנה מנסה לפלס את דרכי בין המבוגרים נשמע קול מוכר שפנה אלי: "נו, נראה אם את זוכרת מה לענות לי. מועדים לשמחה….". הצלחתי למלמל בלחש את מה שלמדנו אבל היה זה עבורי אירוע טראומטי קבל עם ועדה, לוטשי עיניים, וכך נוצר אצלי החשש לדבר בציבור….
הזיכרון כל כך דבק בי שכאשר בבגרותי ביקרתי במוזאון פיקאסו וראיתי את "לאס מנינאס" של וולאסקז עם פירושים ציוריים של פיקאסו – הבחנתי מיד בסילואטה של הגבר שנראה מרחוק ניצב בדלת (כמו מר קרון) והדמות הזו האפילה מבחינתי על דמותה של הנסיכה ועל כל ההתרחשות סביבה.