התחבורה מראשון לת"א

מאת: דני גולדשמידט
כתבה מפורטת, מארכיון אגד המתארת את התנהלות התחבורה, הממונעת, בין ראשון לציון לתל אביב, בתחילת המאה ה20, הרבה לפני שנוסדה אגד.
https://katzr.net/f8c8a1

להל"ן קטעים מהסיפור המופיע בקישור:
התחבורה בין לראשון לציון ויפו התנהלה תחילה בדיליז'נסים שהפעיל מוהל המושבה ר' דוד גיסין. הדיליז'נס היה, למעשה, עגלה רתומה לסוס, שבה הותקנו ספסלי אורך באמצע והיא יכלה להסיע שישה נוסעים, שישבו גב אל גב, שלושה מכל צד. שעת היציאה מראשון לציון ליפו הייתה קבועה לשמונה בבוקר ושעת הנסיעה חזרה מיפו נקבעה לשלוש אחר הצהרים. בפועל לא זז הדיליז'נס ממקומו עד שכל ששת המקומות היו תפוסים, שתהיה לר' דוד העגלון עזרה מספקת בדרך לדחוף את העגלה ולהוציאה מהחולות הטובעניים בקיץ ומהביצות בחורף. מחיר הנסיעה לכל כיוון היה בישליק אחד.

מסופר, כי עולה תמים, אשר ירד מהאוניה בנמל יפו והתכוון לנסוע לראשון לציון, קנה מקום בדיליז'נס ואחר כך שאל את ר' דוד העגלון "כמה שעות נוסעים לראשון לציון?" הציץ בו ר' דוד בחיוך וענה: "חצי שעה!" "כיצד חצי שעה?" השתומם האורח. ענה לו ר' דוד: "נוסעים חצי שעה – השאר הולכים ברגל".

הגימלאי אבינועם קלס תיאר את תקופת ילדותו ואת ראשיתה של התחבורה הציבורית המנועית בראשון לציון כך:
"נולדתי בשנת 1905 בראשון. אבי עבד כפועל ביקב. בגיל 12 התחלתי לעבוד כעוזר ליוסף סטורוז'ין. שהיה הנהג הראשון אשר קיים שירות בין ראשון ליפו באוטומוביל מסוג 'בוקס-קאר' שרכש מעודפי הצבא הבריטי ממלחמת העולם הראשונה. במכונית התקינו ספסלים לשמונה נוסעים מכל צד, אך כיוון שבתקופה ההיא לא היו שוטרים אפשר היה לקחת במכונית עד עשרים נוסעים. ההתנעה התבצעה באמצעות ידית-הנעה (מנואלה) שהייתה ממוקמת בחזית הרכב. היה צורך להיזהר שלא לשבור יד או אצבע תוך כדי ההנעה. בתחנה בראשון לציון התבצעה ההתנעה בדחיפת המכונית בירידה מגבעת בית הכנסת. אצל יוסף למדתי לנהוג.
לאחר שקיבלתי רשיון נהיגה רכשתי מדב גיסין אוטומוביל מסוג 'אוברלנד' בסכום של 15 לא"י. פנסי החזית של הרכב היו מנחושת ופעלו על קרביט. הדלקת הפנסים בלילה התבצעה על ידי מילוי מתקן בקרביט, כשמעליו היה מותקן מיכל מים. המים טפטפו על הקרביט וכתוצאה מכך נוצרו אדים שהודלקו ויצרו אור דרך הפנסים.
האוטומובילים בתקופה ההיא היו מדגמים ובגדלים שונים, כל גרוטאה מושבתת ששרדה מצבאו של הגנרל הבריטי אלנבי הועדפה על פני חמור, סוס, עגלה או דיליז'נס. חלק מן המכוניות היו בתפוסה של 4 או 6 נוסעים, כעין מונית, והאחרות היו משאיות או טנדרים, שהורכבו בהן ספסלים והם הוסבו להסעת נוסעים לאחר שמאחור נקבעה מדרגה. גגותיהם של האוטומובילים כוסו בברזנט או בפח ונבנתה עליהם גלריה להעמסת מטען.

ראשית שנת 1929 הגיעו 12 הנהגים שעבדו בקו המשותף למסקנה שיש להפסיק להתחרות ביניהם על הנוסעים והתעריפים והחליטו להתאחד כקבוצה קואופרטיבית שנקראה "יהודה".
בשנת ההקמה של 'יהודה' פרצו מאורעות 1929, מספר הנוסעים פחת והותקפנו ביריות בעברנו בדרך סמוך לפרדסים של יאזור, באבו-כביר ובמבואות יפו. מסלול השירות הועתק מן הכביש הראשי ועבר דרך הפרדס של בסראווי, שהיה סמוך לנחלת יהודה, ודרך חולות מולדת ליפו. באותו מסלול גם נסענו חזרה. בעת התקפות הירי לעברי רעדה רגלי, שהייתה על דוושת הדלק, מפחד. את התחנה ביפו העברנו לרחוב הרצל פינת לוינסקי בתל-אביב, ליד המשרד של קואופרטיב 'הדרום'.
בנוסף לקושי הגדול שיצרה תקופת המאורעות החלה תחרות חריפה על הנוסעים עם הקואופרטיב השכן מרחובות 'הדרום', שקיים שירות לתל אביב במסלול מקביל לשלנו. בין הנהגים פרצו תגרות בדרכים, אחד סגר לאחר את הדרך. שנתיים תמימות התחרינו בינינו כש'חאפרים' נוספים נכנסו לצידנו וחטפו לנו נוסעים. לאחר שנוכחנו כי המאבק הזה גורם לשני הצדדים הפסדים רבים, החלטנו להתאחד".

ביום האיחוד 1.7.1931 מנה הקואופרטיב המאוחד 52 חברים, מהם 20 חברי "יהודה", 26 חברי "הדרום" ו6- מצטרפים חדשים. באסיפה הכללית של "הדרום", אגודת נהגים קואופרטיבית בע"מ, שהתקיימה בתאריך 28.6.1931 בבית אלטשולר בתל-אביב, אבישי דוידזון נבחר בתור יו"ר האסיפה. משה אבטיחי נבחר כמזכיר. באסיפה זו הציע אבישי דוידזון לשנות את שם האגודה ל"דרום יהודה" במקום "הדרום.

מקבץ תגובות לרשומה שפורסמה בפייסבוק

ניצה וולפנזון
מעניין לקרוא כיצד נוצר השם "דרום יהודה". תודה.

עמליה פרנק
היו שתי חברות תחבורה דרום ברחובות ודרומה ויהודה בראשון כשהחליטו להתאחד ניתן השם דרום יהודה .
בשנות ה50 התאחדו עם אגד. שחר. ונקרא שמה א ש ד .לימים שוב שונה ל א ג ד .

ישראל פרקר
אביו של אברהם וולפנזון (בעלה של ניצה וולפנזון )היה נהג ה"דרום יהודה".
אני מביא כאן קיצור של חומר מעניין, שהעבירה אלי ניצה וולפנזון:

אברהם וולפנזון – אבי "בדרום יהודה"
זיכרונות – מתוך האתר נוסטלגיה אונליין – שימור התרבות הישראלית
אבי, דוד וולפנזון ז"ל, הצטרף ל"דרום יהודה" באמצע שנות ה-30. הוא עלה לארץ מרוסיה בשנת 1925, וכאיש תנועת "החלוץ" היה מוכן לכל עבודה בארץ. שנים אחדות התגורר בירושלים, עבד בבניין ובהובלות.
בשנת 1929, לערך, עבר דוד וולפנזון לראשון לציון, התגורר תקופה מסוימת כדייר רווק בבית שמעון בן זאב, בנו של מייסד המושבה זאב אברמוביץ וסבא של רעייתי ניצה לפרנסתו קנה אוטובוס [בתשלומים…] ועבד כנהג עצמאי ,פרטי.
בראשון לציון הוא התיידד עם גרעין של חלוצים מבולגריה, ויחד אתם הקימו את המושב בית חנן – כפר הולדתי ודוד וולפנזון נקבע כנהג של הכפר. הוא לא היה חבר המושב, אלא הנהג הקבוע.
המושב הקצה לו חלקת אדמה של 900 מ"ר, עליה הקים את ביתו וקיים משק חקלאי קטן של ירקות, פירות ותרנגולות.
כשהייתי בן 3 שנים כמעט גרמתי לאסון: אבי החנה את האוטובוס [שהיה מלא וגדוש פועלים שנסעו לעבודתם בפרדסים הסמוכים] ליד הבית, לרגעים אחדים, כשהוא פונה במדרון למטה אבי התקין בבית ארוחת בוקר לְאִמִי והשתהה דקות מועטות.
התגנבתי לאוטובוס, ולצהלת הנוסעים ואולי גם ביוזמתם, ואף בעידודם, התיישבתי על כסא הנהג, שחררתי את המעצור, אחזתי בהגה ו…הידרדרתי אל הפרדס שבקצה המדרון. אבי שמע רחש מוזר, קפץ מהבית במהירות, והציל את המצב…
בהמשך הזמן, כאשר נוספו תושבים למושב בית חנן, ורבו הנסיעות לתל-אביב, לראשון-לציון ועוד, נעשה הקו התחבורתי ת"א-בית חנן [כולל היישובים שבדרך] כדאי וריווחי, ואבי נתקבל כחבר בקואופרטיב "דרום יהודה".
כנהג של המושב מילא אבי תפקידים חברתיים ותרבותיים: הוא הסיע למקומות סתר אנשי הגנה ופלמ"ח לאימונים [הקוד היה "אנשי דויד" על שם שר-הביטחון במדינה-שבדרך, דוד בן גוריון, שהיה המפקד העליון של כוחות ההגנה]. כמו-כן הסיע פועלים לפרדסים של בית-חנן, נטעים וגן-רווה, ונהג לרדת מן האוטובוס ולבדוק בעזרת מוט מחודד אם יש מוקשים, שהיו הכנופיות הערביות מטמינים במאורעות 1939-1936.
עם גידול מספר הנוסעים הגדיל אבי את הצפיפות באוטובוס, ומעולם לא השאיר נוסע שהמתין בתחנה. בערבים היה אבי מסיע את אנשי בית-חנן לקונצרטים והצגות תיאטרון בתל-אביב.
אבי דאג לענייני חברה ותרבות גם בקואופרטיב "דרום יהודה" עצמו: ביוזמתו הוקמה קרן פנסיה מבוססת, שהבטיחה רמת-חיים סבירה לגימלאי הקואופרטיב.
כאשר התאחדו הקואופרטיבים לתחבורה "אגד","שחר" ו"דרום יהודה" לגוף אחד {שנקרא תחילה "אגד-אש"ד" ואחרי כמה שנים נשמט אש"ד } נבחר אבי להיות מנהל מחסן הכרטיסים הראשי של "אגד".
"דרום יהודה" הקים ספרייה גדולה – בחלקה הניכר ספרי ילדים ונוער, המיועדים לבני-החברים . ספרייה זו, אשר שכנה בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, הייתה לי מקור השכלה ועונג מרובים. גם השתתפתי בכתיבה בעיתון של "דרום יהודה" [חיברתי תשבצים וחידודים שונים] וזכיתי -בגיל 9 – 10 להוקרה של חברי הקואופרטיב המבוגרים.
האיש הכישרוני ביותר בקואופרטיב היה אבישי דוידזון, ממייסדי הקואופרטיב ואיש-עסקים שנון וממולח.

Adi Segal
בשתי התמונות העליונות מופיע אלישיב וייס ליד ההגה ועל מדרגות האוטובוס. בתמונה התחתונה מימין אבישי דודזון על כנף האוטובוס.

Yona Shapira
בואו לבקר באורווה שבחצר המוזאון, שם מוצגת התערוכה, ״גלגלים בזמן מן הסוס עד לאוטובוס״ – סיפור התחבורה בראשון-לציון, כולל הקואפרטיבים ״יהודה״ ו״דרום יהודה״ וראו גם מאמר שלי בנושא באחת מחוברות ״עת מול״ משנת 2000/2001

Adi Segal
התמונה של תחנת דרום יהודה הראשונה שהייתה ברחוב רוטשילד מול המוזיאון?