ש כ ו נ ת ק ר ס ו ן ב ר א ש ו ן – ל צ י ו ן

קרסון – שכונת ילדותי וימי נעורי
ניצה וולפנזון, יולי 2008

אף פעם לא שאלתי – וחשבתי שהיום אין כבר את מי לשאול – מי הוא אותו קרסון מסתורי, שעל שמו נקראה שכונת-מגורי משחר ילדותי.
מידע מדויק קיבלתי ממנהלת הארכיון העירוני והתברר לי שהבית הדו קומתי, בהמשך הרחוב הראשי, כמעט בקצה השכונה, היה ביתו של קרסון.
בזמני קראנו לכל המתחם "חצר גלזר". הבית המיוחד, שהיה לרוב צבוע ירוק, והמרפסת היפה בחזיתו משכה תמיד את תשומת לבי, עבר לידיי הזוג גלזר, נוספו יחידות דיור קטנות ומספר גדול של שכנים חיו בצוותא והילדים שיחקו בין שיחי האקציה והצבר, ועל דרך העפר שהובילה למרכז המושבה.
היום הבניין איננו, ומחליפים אותו בית כנסת ובניין גבוה שמאכלס עולים חדשים.

השכונה השקטה והטבולה בפרדסים נבלעה בראשון רבתי, ושמה נודע רק לתושביה ולבאים בקשרי-דואר עמם. לעתים כתיבת שם פרטי בלבד והכתובת "שכונת קרסון, ראשון לציון" על המעטפה הספיקה כדי שהמכתב יגיע לתעודתו.
גבולה המזרחי של השכונה היה "רחוב הכביש" – כיום "רחוב הרצל", הסואן בלי הרף, עורק התחבורה הראשי מרחובות ונס-ציונה למכון וולקני ובית-דגן (בית דג'ן בימים ההם).
הגבול המערבי של שכונתנו צויין על-ידי שורת ברושים וקזוארינות על שפת דרך עפר רחבה, בין הפרדסים. נהגתי לטפס עד הצמרת של אחד העצים, לנסות ולראות מעבר לפרדסים יותר ברור את גבעות החול הזהובות ואולי אצליח להבחין גם בים הכחול שידענו שהוא משתרע מעבר להן, ואליו לא הגענו. (היום ראשון לציון מתגאה בחוף ים מסודר, להנאת התושבים ואורחיהם).
רק לאחר ששמי המערב ניצתו בארגמן של השקיעה חזרתי הביתה דרך השדה הריק והקוצני שבשכונה. ה
יום החולות כבר אינן ברובן. "ראשון מערב" נקיה וחדשה, עם רחובות רחבים וככרות מקושטות, כבשה אותן. בני דורי נוצרים בדבקות וחיבה זכרונות נוסטלגיים של שעשועים בחיק החולות הנודדים.
דרך העפר, שבדרך כלל פקדו אותה רק עדרים, רוכבי סוסים, פועלי הפרדסים ועובדי בית החרושת "סיליקט" שהיה ממוקם בסופה הצפוני – הפכה ל"רחוב ז'בוטינסקי", דרך ראשית סלולה ובה נתיבים ורמזורים.
אנחנו, הילדים, צעדנו בה בימי הקיץ החמים, בין שיחי האקציה הריחניים משני צדדיה, לעבר "בריכת לבונטין".
בריכת השקיה באחד הפרדסים שבלי דמי כניסה או השגחת מציל ניצלנו אותה למקור הנאה ושעשועים. הצטופפנו בשולי הבריכה הרבועית, המוגבהת מעט, ורק בדרך נס לא נפלנו לצדדים, בין העצים והשוחות.
מים זכים וטהורים, קרירים וטעימים (ללא כלור) זרמו בזרם שוצף מצינור רחב לתוך הבריכה. המתלמדים שבינינו שחו "פינות" ב"שחית חזה" לא כל כך מדוייקת. השחיינים המנוסים קפצו "ראש", צלחו את הבריכה בצלילה או בשחיית "קראול" מתיזת מים. אבטיחים הצטננו בינתיים במי הבריכה, ואת סיום הבילוי ציינו באכילת הפרוסות האדומות והמטפטפות, לאחר שאבטיח נבקע על ידי חבטה בבטון. הלכנו הביתה, שוב בדרך העפר, כשהמיית המשאבה, מונוטונית ונשמעת למרחוק, מלווה אותנו. היום אין זכר לפרדסים שהיו באיזור, ויש להניח שילדי הסביבה לא מכירים ניחוח פרדסים מה הוא.

מצפון ומדרום לשכונת קרסון ניטשטשו גבולותיה ונבנו אזורי-מגורים מיושבים ומתפתחים.
בין הפרדסים, שהלכו ופחתו, היו שדות ריקים ששימשו לנו למשחקי שכונה שדרשו שטח נרחב. בשדה שהיה בין "רחוב הכביש" ובית הורי העפנו "קיפקות" ו'טיארות" (היום "עפיפונים"). הכנו אותן על הרצפה במרפסת הגדולה, השתמשנו בניירות של מחברות ועטיפות פרי הדר (עם הריח המיוחד שנדף מהן) חתיכות קני סוף (בראשון כינו אותם "קנישים" במקומות אחרים "סופים"), דבק עשוי מקמח ומים ו"חוט שפוגט" כרוך על מקל.

השדה הזה מעורר שלושהי זכרונות עיקריים:
באביב היה כולו מכוסה בפרחי-בר צבעוניים (מקור החסידה שסיפק לנו "שעונים" שהודבקו על החולצה, חמציצים שמצצנו את המיץ החמוץ שלהם, חרציות שקישטנו בהן את שולחן ליל הסדר וגם נודע לנו באמצעותן, על ידי תלישת עלי הכותרת הצהובים "כן לא-כן לא", מי אהב אותנו באמת, ועוד) – אבל במיוחד בשדה זה השתלט הצבע הסגלגל-ורוד של ה"מרסיה היפהפיה". פרח עדין ושברירי שאם איני טועה שמו שונה במשך הזמן.
יום אחד, היינו עסוקים בשדה בהעלאת "כלי הטיס" שלנו אל על, תוך כדי ריצה – והנה בא בשעטה עדר הפרות שחזר מהמרעה.
כולנו התבלבלנו, התקשינו להחליט אם לנטוש את המשחק ולברוח או להמשיך להחזיק ביד את חוט השפוגט ולהתרחק באיטיות.  לתימהוננו, דווקא הילדה שתמיד נראתה לנו חסרת ישע ומתקשה להשתלב במעשי השובבות שלנו, קשרה את החוט לאחד מעמודי החשמל והסתלקה במהירות. מיהרנו לחקות אותה ול"הציץ" מרחוק במתרחש. שמחנו לראות את מעשי ידינו המעופפים ממשיכים במעופם, בוטחים ומרימים ראש.

בפעם אחרת באמצע המשחק נשמעה מתוך הפרדס הסמוך שירה עדינה. אף פעם לא הסתכנו ולא נכנסנו לעובי הפרדס. התגברנו על החשש והלכנו בעקבות הזמרה. ההפתעה הייתה גדולה – בתוככי הפרדס התנדנדה ילדה קטנה על נדנדה ושרה להנאתה. מדלת הבית הקטן יצאה לקראתנו אשה חגורת סינור, וכך נפגשנו לראשונה עם משפחת שחורי. אחיה הגדול של הילדה היה מאז שותף למשחקים ולחוויות.

שדה ריק נוסף היה אחד מפלאי השכונה. בכל שנה נזרעה בו חיטה, וכאשר עברנו דרכו לרחוב הכביש בדרך לחברים בשכונות אחרות או לבית הספר או למכולת של חזין, היו השבלים גבוהות מאיתנו ומדי פעם נתקלנו בצבעונים אדומים, גדולים במיוחד וגבוהי קומה. חיפוש אחר אור השמש גרם להם להתארך. אך הנאה מיוחדת זומנה לנו לאחר הקציר. במרכזו של השדה נערמה גורן גבוהה ורחבת ידיים. שעות ארוכות עמדנו בקרבת הפועל הערבי שסובב עם המורג והחמור, אחר כך העיף עם הקילשון את מה שנערם על האדמה כדי להפריד בין המוץ וגרגרי החיטה שנפלו בניפרד מכח הכובד. היה נדמה לנו שחזרנו לימי התנ"ך, ואנו נוכחים בשדה הקציר כשארון הברית חוזר מרחוק מארץ הפלישתים לאחר המפלה באבן העזר. מדי פעם היה הפועל עושה הפסקה כדי לנגוס בפיתה או לשתות מים מהג'ארה (כד חרס דומה עמד דרך קבע על המעקה המערבי של מרפסת ביתנו כדי שהמים בתוכו יתקררו על ידי הרוח המערבית). את ההפסקה ניצלנו לתעשית משרוקיות וחלילים. חלקי שבולים (שנותרה בהם "ברך") הפכו בעזרת סכין גלוח "אוקבה" וידינו האמונות לכלי נגינה מצפצפים וחורקים.

בשעות הערב, כשההמולה סביב הגורן פסקה, פינינו את השטח ואת מקומנו תפסו האחים והאחיות הבוגרים יותר.
לפעמים התעכבנו כדי להציץ בבית הסמוך – "בית הבית"רים". היה זה בית מסתורי בתוך חורשה שנערכו בו פעולות שאסור היה לדבר בהן. כל הצצה דרך החלון הגדילה את סימני השאלה ותמיד גרשו אותנו ביד חזקה. במשך הזמן גדלנו והבנו מה הייתה מטרת ההתכנסות הזו, מה פשר הסודיות בימי המנדט וסבר הפנים הגאה של שוכני הבית.
לימים, הפך שדה החיטה לתחנה המרכזית של ראשון. אספלט שחור, אוטובוסים מתניעים את המנוע ברעש מחריש אוזניים, תחנות עם תורים של נוסעים, קופות, מסעדה ושורת חנויות שונות ( ביניהן חנות ספרים וכלי כתיבה זכורה לטוב בשל המוכר החביב לאופר), ואנשים רצים אצים ואינם יודעים כלל על איזה עבר מפואר הם "דורכים". לאחרונה גם התחנה כבר איננה ועל הריסותיה הולך ומוקם מגדל מגורים.

זירת משחקים נוספת הייתה חצר קמפינסקי. מדרכת בלטות מרובעות הייתה לאורכה, בין בית הורי ו"רחוב הכביש". על הבלטות ציירנו קלאס ושיחקנו עם "פשטה" ו"שמים". לצד הבלטות ציירנו על האדמה "מור" וחפרנו בורות למשחק בגולות.
ה"ראסיות" היו החשובות ביותר ורק באחרונה סופר לי שבמקומות אחרים כונו בשם "פצוציות" כי לעתים נחרתו בהן פסי פיצוץ בגלל המשחק והחבטות הממושכות.
בעונת המשמשים החליפו הגוגואים את הגולות בבורות המיוחדים למשחק. חלק מהגוגואים הפכו למשרוקיות כאשר שָחַקנו את שני צידיהן על בלוק של סיליקאט עד שנוצר חור ובעזרת מסמר מעוקם הוצאנו את תוכו של הגלעין. נשיפה גרמה לשריקה. ומי היה יותר מאושר מזה ששריקתו הייתה חדה וממושכת.
על המדרכה שיחקנו בחבל ובחמש אבנים ומשם התפזרנו למשחק המחבואים. מקרה ביש זכור לנו כאשר מתוך חוסר זהירות החליק אחד מאתנו לשולי בור הסיד שהיה בחצר, כי בעל הבית היה קבלן בניין.

לעתים הלכנו על המדרכה לכיוון רחוב הכביש, ישבנו על שער האבן של חצר קמפינסקי, חיכינו לעגלתו של מוכר הקרח כדי לאסוף את שברי ה"בלוקים" וללקק אותם בהנאה. עד בואו התבוננו בכלי הרכב המועטים שעברו על פנינו. מכוניות הצבא הבריטי, "'מוטוצייקל" רעשני (היום אופנוע), אוטובוסים שרוב הנהגים היו מוכרים לנו וקיבלו את פנינו בצפירה של צפצפה עשויה מגומי, משאיות ( "אוטו משא", בימים ההם) עמוסות בפרי הדר וגם רוכבי אופניים שרשיון הרשות המקומית צמוד ל"שפיצים" שלהם ויוצר קו צהוב עם הסיבוב של הגלגל.
תוך כדי המתנה לעגלת הקרח של ראובן המצאנו משחק – התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה קיבלה "צד" – אחד מכיווני הנסיעה. כל קבוצה ספרה את כלי הרכב שעברו ונסעו בכיוון שלה, והמנצחת היתה זו שהגיעה לסכום הגבוה יותר. היום אי אפשר למנות את כלי הרכב שמתחרים ביניהם במהירות הנסיעה ובהשתלטות על הנתיב הפנוי יותר.

בית קמפינסקי הסמוך היה שונה מרוב הבתים בשכונה. היה בית אמידים, העסיקו עוזרת קבועה שהיתה גם אומנת, בעוד שבבית כולנו עוד שלט הפרימוס וסיר הפלא אצלם כבר היה תנור אפיה בתוך הקיר. השתוממתי כאשר ראיתי אותו לראשונה ועוד יותר חששתי לגורל בית הורי כאשר הבחנתי על ביתו של קמפינסקי בתווית בלתי מוכרת עשויה פח שמצוייר עליה מגדל וכתוב שהבית מבוטח על ידי חברת בטוח בשם זה. גם עיתותיו של בעל הבית היו בידיו, התמיד במשחק שחמט והשתתף דרך קבע במקהלה שנערכה בבית הורי. זמרי השכונה התכנסו בזמנים קבועים, וכאשר השמיעה החבורה את השירים ליוותה אותם אמי ליד הפסנתר.

בקומה השנייה של בית קמפינסקי התגוררה משפחת ד"ר רוזנבליט. היה רופא הבית שלנו וביקור בביתו לשם ריפוי היה מלווה בחוויה מיוחדת. רהיטים כבדים שלא היו כמותם בביתנו, ועד כמה שאני זוכרת שם נודע לי לראשונה מהו שעון אורלוגין, רהיט שעומד על הרצפה ובו מטוטלת שנעה ללא הפסק. אווירה מאופקת של תרבות ונימוס ויחד עם זאת רופא נמוך קומה שנוהג לקפל את רגלו ולשבת עליה. תמיד נסבו השיחות לא רק על המצב הרפואי, אלא על המצב בארץ ובמושבה.
נער שהסתובב בבית נודע לימים כחידונאי שמוליק רוזן ובנו עמנואל ממשיך את דרכו על גלי האתר. ואחיו של הרופא הרי הוא פליכס רוזנבליט , לימים פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל ומנהיג המפלגה הפרוגרסיבית.

ממול גר רופא "יקה" נוסף, ד"ר יעקובי, שהיו לו שיטות ריפוי אחרות אבל גם הוא כתב את ה"רצפטים" (היום "מרשמים רפואיים") בכתב חרטומים. בביתו נוכחתי, כילדה, במעשה פלאים. הגענו מוקדם מדי והמיטה לא היתה מסודרת. והנה ניגשה גברת יעקובי , משכה במשהו שלא הבחנתי בו, והמיטה התרוממה אל הקיר ולפתע נעלמה בתוכו ונראתה כדלת רגילה.

רופא עור התגורר גם הוא בסמוך – ד"ר פירסט. ניסה להקל עלינו את מצוקת פצעי הבגרות. יתכן שהיום לא היו מרשים לו להשתמש בשיטותיו – התכנסנו אצלו לפי תור ומנורה מיוחדת הקרינה עלינו קרני אור מיוחדות שגרמו לשיזוף מוגבר. (אולי זו מנורת הקוורץ שתמונתה חסרה באתר נוסטלגיה….).
על יד ביתו של ד"ר פירסט הייתה החצר הארוכה של משפחת קאושנסקי. הרבינו להתארח בבית זה כי רבקה הייתה חברתי הטובה (אספנו יחד "פרסים" שהדבקנו במחברת ששמורה עמי עד היום) ואחיה אברהם היה חברו של אחי. בעל הבית היה חבר "דרום יהודה" וכמו בבתי שני הנהגים האחרים שבשכונה הם היו הראשונים שרכשו מכשירים משוכללים יותר לפני תושבי השכונה האחרים. מקרר חשמלי החליף את ארגז הקרח ומכונת כביסה עם מעגלה החליפה את דוד הכביסה, קרש הכביסה, והכובסת ביד. בחצר קאושנסקי רחבת הידים היו עצי פרי וירקות אבל אני זוכרת במיוחד את פרוסות הלחם השחור ועליהן "לקרדה", מעדן שבבית הורי לא היה מוכר עדיין.
אברהם היטיב לנגן בכינור ושעות ארוכות הקשיב לתקליטים של אותם ימים על מכשיר פלאים שנקרא פטיפון. לימים נודע כפרופסור אברהם רונן, מומחה באמנות איטליה וגם בעל קשרים אמנותיים עם מדינה זו.

גם מורים התגוררו בשכונה. המורה קוצר, חביב הבנות וקיצוני בדעותיו. דמה מאוד לשאול טשרניחובסקי ואחת התלמידות הקריאה במסדר הבוקר של בית הספר בכוונה רבה את "בעין דור" של טשרניחובסקי. המורה הירש, בדירה מול החלון שלי, הייתה מורה לתזונה בבית הספר. למדנו בישול וכלכלת הבית וגם היה ספר לימוד מיוחד. השעורים נערכו במסעדת בית הספר כי הוגשה ארוחת צהרים לנזקקים וגם התורנים יצאו נשכרים בארוחה טובה בימי הצנע. המורה כהן, שהתגורר על שפת הכביש הראשי, לימד אנגלית. כאשר עמדתי בריג'נט פארק בלונדון ומסביבי התנועעו ברוח הנרקיסים הגדולים נזכרתי בשיעור של המורה כהן שעסק בשיר DAFFODILS של וויליאם וורדסוורת.

בעל הבית של המורה כהן היה אדון שוסטר ( כולם היו אז "אדונים". לא הכרנו עדיין את המושג "מר"). איש רב פעלים, נשא על כתפיו את פעילות "מגן דוד אדום" נוסף לעיסוקו במקצוע טכני. זכור במיוחד ביקור בביתו ובארון הספרים שלו התוודענו לספרי פרויד "פשר החלומות" ואחרים.
גם בית קולנוע היה בשכונה. "קולנוע תרצה". ללא גג, הוקרנו בו סרטים רק בקיץ. בין בית הורי ובית הקולנוע לא היו עדיין בתים שיסתירו, לכן השקפתי מהמרפסת (במשקפת שאבי שמר מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר היה חייל בצבא הרוסי) לעבר המסך שעל הגג. לא הרבה הבנתי, אבל הרי "מים גנובים ימתקו". כאשר גדלתי ראיתי סרטים רבים על הגג וגם ליקקנו בהנאה " ארטיק שוקולד" שנער מכר מתוך מיכל גדול. בקומה הראשונה של בית הקולנוע היה בית קפה. החיילים הבריטיים נהגו להסתופף שם ולהרעיש בקולי קולות. יצאו משם שיכורים והיה פחד ללכת ברחוב, שמא ניתקל בהם. (אחותי הגיעה הביתה לילה אחד מפוחדת כולה מפגישה לא נעימה כזו). במושבה הסתובבה רכילות כי בנות טובים מתידדות עם הבריטים הללו ומבלות איתם בבית הקפה. רק בתום המנדט נודע שהיה זה אמצעי לקלוט ידיעות סודיות מפי החיילים המשתכרים.

הרכב התושבים בשכונה היה מגוון, ובחלק מהבתים טופחו גינות ומשקי עזר. חצר חקלאית במלוא מובן המילה הייתה של שמואל בן זאב. חצר זו הייתה כר נרחב ללימוד עבורנו. ראינו את השקדיות הפורחות, ואח'כ את השקדים הירוקים ואיסופם בשקים. למדנו את אופן גידולם של ירקות שונים אך בעיקר למדנו שיטות גידול וטיפול בעדר פרות. אמנם ריח הזבל שנערם ברפת הגיע עד הבתים, האבק שהעלה העדר בדרכו למרעה ובשובו היה לפעמים בלתי נסבל, אך העובדים ברפת היוו עבורנו אטרקציה בפני עצמה. חבורת ערבים צעירים וחרוצים מילאו את כל התפקידים – ואנחנו למדנו את אורחות חייהם, את שפתם, לחן שיריהם ויותר מכל התקבצנו סביב הפח העגול שאפו עליו את הפיתות והתחלפנו איתם בפרוסות לחם שחור שהבאנו מראש מהבית. לקפה שלהם היה טעם מיוחד ולא חשבנו אז עדיין שאויבים עומדים מולנו.

הכל השתנה עם מלחמת השחרור. צעירים הפסיקו את לימודיהם בגמנסיה והצטרפו ללוחמים, כל יום ראינו צעיר אחר עם תרמיל גב ההולך לכיוון "רחוב הכביש" וההורים נשארים מאחור מודאגים.
גם אחי בועז הצטרף לגדוד 52. בוקר אחד, בבית הספר , לאחר המסדר והנפת הדגל, קריאת פרק בתנ"ך או שיר ובדיקת תורני אגודת הבריאות, הבחנתי שמבטים רבים מופנים אלי. במשך כל שעות הלימודים הייתי מתוחה.
בדרכי הביתה, סמוך לכביש, ישבה במרפסת, כהרגלה, גברת שלומוביץ'. תמיד ישבה באופן שרק ראשה נראה מעבר למעקה והתבוננה בעוברים ושבים. לפני שפניתי למדרכה שבחצר קמפינסקי פנתה אלי בשאלה "מתי בעז היה פעם אחרונה בבית?". הבנתי פתאום מה פשר המבטים בבית הספר.
ברגליים כושלות הגעתי הביתה, ולשמחתי לא השתנה דבר. אמא עמדה במטבח, ניקתה סרדינים שאבא הביא מהשוק וזמזמה לחן מ"לה טראוויטה", ואבא שכב וקרא את "הבקר". רק מאוחר יותר נודע שאבא ידע שבעז הוכרז כנעדר אך לא גילה לנו. ימים הסתובב וחיפש את בנו יחידו. באחת האזעקות, כשאווירונים מסוג ספיטפייר מצריים (לא ידעו אז את המילה "מטוס") חגו מעלינו ופנו לכיוון ת"א, ואנחנו ישבנו במרתף ששימש כמקלט לנו ולשכנים, והצטרפו גם העזים והתרנגולות שבחצר, לפתע עמד בועז בדלת, כולו מלוכלך בדם ופרוע. נרגענו קמעה כאשר סיפר שהדם אינו דמו אלא זה של חבר פצוע שנשא על כתפו.
שכחנו את האזעקה, לא חיכינו לאות ההרגעה, עלינו הביתה ובדחף לא מובן לקחתי את הנעליים של בעז, יצאתי למרפסת (לא מזמן הכנו בה את הקיפקות והטייארות, ובכל בוקר בועז היה מסתובב בה ומשנן את פסוקי התנ"ך בע"פ, והכל נראה עכשיו רחוק כל כך) וצחצחתי את נעליו למשעי. מחקתי את כל המתח והדאגה הממושכת, כאילו מעתה ייראה הכל יפה יותר. השכנים השתתפו בשמחתנו וכמו בכל שמחה משפחתית הגיעו עם מעדנים ו"עוגות לקח" שבימים נורמליים היוו נושא לתחרות לאיזו שכנה יצאה עוגה גבוהה יותר ולא "נפלה".

פה המקום לספר שהנשים היו אז ברובן עקרות-בית "בלבד", ויחסי-השכנות באו לידי ביטוי בהשאלת כוס סוכר או כוס קמח, "מקלות כביסה" [אטבים] ב"יום-כביסה", ביצים מהלול – וגם עזרה הדדית בשעת מצוקה כלשהי.
אי אפשר לספר על השכונה מבלי להזכיר את הרוכלים שעברו בדרך הלא סלולה שעל יד הבית וגם נכנסו הביתה. בראש וראשונה יונה, סוחר הבדים, שהיה מביא את מרכולתו כשהיא מוטלת על כתפיו. אמא הייתה בוחרת בד לקראת בואה של התופרת ויונה הפליג בשבחי הבד. (מי ידע אז את המילה אריג?). סכום הקניה נרשם בפנקס, בעפרון קופי שהיה נעוץ מאחורי אזנו של יונה, והסכום נכתב לאחר שקצה העיפרון נרטב ברוק. הסכום חולק לתשלומים, כך שזכינו לביקורים חוזרים ונשנים של הסוחר.

כמו יונה סוחר הבדים היו גם שאר הרוכלים לא של השכונה בלבד, אך לנו נראו כבני בית כי הביאו איתם את החדשות האחרונות ואמא תמיד כיבדה אותם במטעמים שהכינה ובכוס מים או תה וריבת ענבים מעשה ידיה. בקביעות הגיעו מחלק הדואר ( נקרא אח'כ "נושא המכתבים" והיום הדוור ), מוכר הנפט, מוכרי הדגים עם המאזניים המטלטלים, עגלת האבטיחים, מוכר ספרי "ספרית הפועלים", גובה של "הליגה למלחמה בשחפת" ועוד ועוד. לא נשכח גם את בעלי המלאכה למיניהם, משחיז הסכינים ומתקני שמיכות צמר הגפן, ובצריף מעבר לפרדס התגוררו שתי זקנות חביבות שבאו לאחר יום כביסה לקבל את הגרביים שיש לתקן. על יד הצריף הדל הייתה הווילה של בעל בית החרושת אוקבה, מוקפת עמודי חשמל מיוחדים להארת הסביבה, מטעמי בטיחות. חשנו בפער הגדול בתנאי המגורים וכל מי שזכה לבקר בוילה מיהר וסיפר את נפלאותיה.

לא תמו עלילות השכונה, שלובות בטלטלת האירועים הלאומיים והמקומיים, ואחטא לאיש שהביא בעקיפין אושר גדול להורי, ולי שצפיתי בהם באותו רגע מיוחד – אם לא אזכיר אותו. בבניין בן שתי הקומות ממול התגורר אדון קלפוס, איש צנוע ושקט, נחבא אל הכלים, שהכרתי אותו רק משום שהשתתף במקהלה. ערב אחד הופיע בביתנו נושא תפקיד ממלכתי – לערוך מפקד של התושבים. רשם את כל בני הבית (פרט לאחי החייל) והלך לדרכו. כעבור ימים אחדים לבשו הורי את בגדיהם החגיגיים, שמחים ומאושרים, וצעדו בהתרגשות נראית לעין לצלם יונה כדי להצטלם ולקבל תמונה עבור תעודת הזהות של מדינת ישראל.

תגובות לרשומה שמופיעה בפייסבוק

Atsila Benton
נעים להזכר? נזכרתי בגורן שהיתה במגרש הריק שרכבנו על המורג!

ניצה וולפנזון
אצילה, זכרונות נעימים. והיום במקום הגורן השטח בנוי כולו מגדל.