"שיכון המזרח" בתקופת הצנע

שייקה להב (שפיץ)

כתבה זו תתייחס לזיכרונות ילדות מתחילת שנות החמישים ועד מבצע סיני. שיכון המזרח בפי זרים, "השיכון" בפי תושבי המקום נמצא ממזרח לשורת פרדסים צמודה למושבה ראשון לציון, מצפון לכביש לבאר יעקב ומדרום לצריפין וכביש ירושלים. השיכון היה צבר שיכונים, מעברת פחונים צמודה לכביש ירושלים, במרכז ובמזרח היה שיכון הבלוקונים, במערב שיכון ותיקים, בדרום שיכון עמידר, שלפעמים נקרא גם "צריפונים" כי אלה היו צריפים פיניים או שבדיים ובשלהי תקופת הצנע עברו עולים ממחנה אוהלים באזור שהיום נימצא המתנ"ס לשיכון גורדון, ובמרכז השיכון על גבעת אבו גורלי "בית ספר רמז".

בתקופת הצנע כל בית אב קיבל פנקס תלושים למצרכים בסיסיים בהקצבה והיו תושבים שגידלו ירקות, נטעו עצי פרי, בנו לולים והייתה גם רפת עם פרות לחלב. קרח, נפט וחלב נמכרו מעגלות רתומות לפרדות. אבל היו גם "מתחכמים" למיניהם, למשל מוכר הנפט, שנהג למלא את מיכל המידה בלחץ שהקציף את התכולה ואחרי שהבועות נעלמו הכמות קטנה בשליש. אבי נהג לומר שהמוכר התעשר רק מהקצף.

במרכז השיכון, לצד דרך רחוב העלייה (היום שדרות יעקב), היו צריפים ירוקים בהם שכנו סניף מפא"י, מועדון הנוער העובד והלומד, ספריה שביליתי בה הרבה, ומעבר לרחוב היתה צרכנייה. בשיכון היו גם בתי קפה, חנויות מכולת וחנויות כלי בית, שוק בולגרי/טורקי פתוח, שם מכרו פיצוחים, תבלינים, תורמוסים במי מלח, סוגים שונים של חלבה ורחת לוקום. בצמוד לשוק היה בית קולנוע פתוח שהקרין אופרות לצד מערבונים, סרטי טרזן, סרטים ערביים וסרטים הודיים עם תרגום בצד הסרט, התרגום נע במהירות שבדרך כלל לא התאימה לסרט, יתכן שזה נבע מתגובות לא רצוניות או מאי ידיעת שפת הסרט. בשיכון היו הרבה בתי כנסת על פי העדות השונות שחיו בשיכון.

במרכז, בדרך עפר, לימים רחוב מורדי הגטאות, היה ממוקם "קפה בגדד" באוהל הודי גדול, עם כיסאות בעלי מושב רפיה ללא משענת, ושולחנות קטנים שהספיקו למשחק שש-בש ולמגש נחושת גדול עבור כוסות קפה שחור ותקריב. אמו של ניסים, האישה היחידה בקפה, הכינה מאכלים עירקיים על פתיליות ואביו הגיש לאורחים. ניסים בנו היה בגילנו ובזכותו יכולנו לשבת בקפה, הרגשנו ברי מזל.

כפי שהשם מרמז, אורחי המקום היו בעיקר יוצאי עירק. הם כינו את עצמם עולי בבל, והיו לבושים בהידור, בחליפות פרנג'י שלושה חלקים בצבע בהיר או כחול עם גלגלו פסי תפירה בחוט אדום וכובע תואם. מתוך כיס הווסט הציץ שעון זהב מחובר בשרשרת זהב ללולאה ובכיס הז'קט סיבחה – מחרוזת תפילה. לעשירים היתה מחרוזת עם חרוזי לזולי לפיס כחולים, על הזרת ענדו טבעת זהב גדולה ולחלקם שפם מוקפד ברוחב האף, ויהלום ונעלי שפיץ. אנחנו נהגנו לומר בצחוק, שלנעלים היה שפיץ כדי לקטול מקקים בפינת החדר.

בקפה בגדד הייתה טלוויזיה במרכז החצר שקלטה לפעמים שידורים מרמאלה בעזרת אנטנה גבוהה, רדיו בן גל עבר בין ערוצים ערביים והיה גם פטפון שאליו חוברו רמקולים ענקיים. השמיעו בהם שירים של קרים מחמוד, פריד אלעטרש, אבדול ווהב, אום קולטום ואחרים. אני זוכר שכשהשמיעו את השיר "סמרה יא סמרה" של מחמוד או "נורה יא נורה" של פאריד הקהל הצטרף לבית החוזר בשירה מלאת ערגה וגעגועים. לפעמים הוציאו כינור, חליל, עוד ודרבוקה, סידרו שורות לנגנים ושרו בעיניים עצומות שירים שהזכירו להם את נהרות הפרת והחידקל ועצי תמר במקומות הולדתם.

מנשה היה מורה בבגדד והוא נהג לתרגם לנו את השירים. תמיד דיבר בעיניים עצומות והייתה לנו הרגשה שהוא נמצא במקום אחר. וכשתיאר את בית הספר בבצרה ירדו לו דמעות. מנשה הסביר, שבשירה הקלסית הזמר פונה לאהובתו בלשון זכר ובהגיה ערבית עירונית ומצרית ק' נשמעת כמו א' כמו בשיר יא ג'מיל יא ג'מיל של פריד. למשל המילה "ליבי" בתעתיק עברי כותבים "קלבי" והיא נשמעת במצרית "אלבי".
בקרב עולי עירק שהגיעו מבצרה ובגדד היו סוחרים, רואי חשבון, עורכי דין ובנקאים. לדעתי הם היו המשכילים בשיכון, הם עזבו ראשונים ללונדון, לרמת גן, אור יהודה לסלע ב' . ברבות הימים ננטש קפה בגדד ובמקומו נסלל כביש.

ועכשיו לסיפור האישי, לישראל יצאנו מטפליצ'ה צ'כיה, שם גרנו ברחוב דרך פראג 37, בקומה שנייה מעל חנות אופני "שקודה" של סבי. הגענו לנמל יפו מטרייסט במרץ 1949. אני זוכר גדרות מסולסלות, שרידי המנדט הבריטי, לאחר קבלת הפנים המקובלת באותם ימים, שכללה ריסוס ב די.די.טי לקחו אותנו במשאית למעברת אוהלים בבאר יעקב. באותה שנה ירד שלג בארץ לשמחת הילדים, הורי אמרו שאחרי שהשלג נמס השבילים טבעו בבוץ.

אני זוכר את ימי השישי, אימי נהגה לקבל את השבת עם נרות ובקופסת שימורים חרציות וסביונים. מהמעברה עברנו לבית ערבי נטוש והרוס עם שני קירות וללא גג, ב"בית" הזה היו שלושה חדרים, בהם גרו יחד איתנו דודתי ציפורה ובעלה שאול. בחצר היו עצי תות, תאנה, רימונים ומשמש, בהמשך אימי הוסיפה עץ גויבה, ושאול בנה דיר לעז. במלחמת סיני גייסו את הגברים וביניהם את אבי לצבא ואימי הסירה את עץ התאנה כדי לחפור מקלט בצורת Z לנו ולשכנים.

בבית ערבי בשכנות גרו צבי בן דודו של אבי ולילי וילדיהם, שייע ונילי וילדם. הם הגיעו מראשון אחרי שהיו במחנה מעצר בריטי בקפריסין, שם נולד בנם יעקב. לימים התברר שמטרת הבריטים הייתה מניעת כניסת כוח לוחם לעזרת הישוב היהודי. אצלם בחצר היו עצי פרי, ערוגות ירק ולול מטילות. צבי, בן דודו של אבי, שמאס בהרגל של כולם לעבור בחצר ובדרך להוריד שסק, אשכולית או לשים ביצה בכיס, הקים גדר וגרם למהומה, שכן שכנים היו רגילים לעבור דרך החצר שלהם לרחוב הרקפת. גם אצלנו היה שביל אבל הפירות שלנו רוב הזמן היו מתולעים.

והיו בתי קפה נוספים בשיכון: "קפה לינה" היה קרוב לקפה בגדד, גדר חיה ורשת הקיפו מתחם שבמרכזו משטח ריקודים ומסביב פוזרו שולחנות עם ארבע כסאות, רמקולים גדולים היו בפינות אזור הריקודים והשמיעו מוזיקת ריקודים לטינית ובצד היה בר שהגישו בו בעיקר יין הוק לבן עם סודה, "שפריץ", מה שאומר שרוב הבאים היו עולים מרומניה. זה היה אופיו של קפה לינה. גברים הגיעו לבושים בחליפות כהות ומטפחת לבנה בלטה מהכיס העליון של הז'קט, שרשרת זהב על צוואר וטבעת זהב על האצבע, שפם דק ושער משוח בשמן. הנשים היו לבושות בשמלות פרחוניות וכובעים מצועצעים מעוטרים בנוצות ושרשרות פנינים מזויפות על הצוואר, איפור מוגזם, הן דיברו בקול רם וצחקו צחוק מאולץ. כך הן זכורות לי. לרוב הזוגות היה ילד אחד. ביניהם ילדים מפונקים שנהגו לדבר על עצמם בגוף שלישי.

מוכר הקרח (באותם ימים בתא העליון של המקרר הניחו בלוק קרח) נהג להצטייד בדוקרן כדי לחלק את בלוק הקרח. הוא עמד בכניסה לקפה ואסף כסף מהאורחים שהיו כולם זוגות מבוגרים, לבודדים ולצעירים לא התירו כניסה. אנחנו, הילדים, עמדנו בחוץ וראינו מבעד לשיחים אנשים עצובים שהגיעו לקפה כדי לשמוע מוסיקה שאמורה היתה להשכיח זיכרונות מהעבר הקשה באירופה. אנשים לא הפסיקו לשתות, והמוזג נהג לצמצם את היין בשפריץ כשזיהה שהלוגם שיכור או לא שם לב. על רחבת הריקודים ניתן היה לראות זוגות ובודדים עם כוס שפריץ או בקבוק בירה נשר ביד. זכורה לי אישה שבאה כל לילה לרקוד, היה לה ישבן ענק, בריקוד הגזימה בתנועת אחוריים והשמלה התנופפה סביבה כמו מפרש ענק שחבליו התנתקו. זיכרונות של ילד.

במזרח רח' מורדי הגטאות, בין השוק הבולגרי לבית הכנסת הספרדי ליד הקולנוע הפתוח , עמד "קפה איסטנבול" שהשמיע מוסיקה יוונית וטורקית. שם הגישו קפה שחור וערק עם מים, שצבע את כוסות הזכוכית הקטנות בצבע של חלב. בצמוד למשקאות – זיתים, תורמוסים ופיסטוק. באי בית הקפה היו גברים מהבלקן וטורקיה, בעלי שפם עבות שזנבו מופנה כלפי מעלה. בחגים הגיעו לבושים בהידור ענודים טבעות ושרשרות זהב, מחזיקים ביד סיבחה, מקצתם הגיעו עם תרבוש אדום וציצית שחורה. גם הם היו עצובים ומוסיקת רמבטיקו עגמומית העמיקה את אווירת הנכאים בקפה.

באחד הימים התרגש על השיכון אירוע מפתיע שגרם להתרגשות גדולה, גלים של להקות ארבה פשטו על השכונה, ילדים שמחו ומבוגרים דאגו. אנחנו יצאנו עם סירים ומקלות כדי לגרש את הארבה מגן הירק של בית ספר רמז, אמרו שעולים מתימן מטגנים ואוכלים אותם. אני לא ראיתי את זה, אבל שמעתי דבר נוסף, שהם הזהירו את הילדים לא להתרחק מהבית בגלל פדאיין שחוטפים ילדים תימנים. קרובת משפחה שלי, ממזרח אירופה, ילדה תאומים ואחרי שבוע הודיעו לה שהם מתו. אבל בהגיעם לגיל שבע עשרה הגיעו הודעות התייצבות ללשכת גיוס. דברים מוזרים ובלתי רגילים קרו אז.

לפני מספר שנים בליל סדר פסח, שאלתי את אימי אם היא זוכרת שאני ואחי עשינו קרחת. עברו מעל שישים שנה מאז ואימי, כמעט בת תשעים, אמרה "כמובן". אני זוכר שהתביישתי לצאת מהבית בגלל הקרחות. באותו יום בדקו לילדי בית הספר את הראשים בגלל כינים. זכורה לי התמונה, בה האחיות החזיקו ילדה מהכיתה, בעלת שיער שחור מקורזל ועיניים שחורות יפות ועשו לה קרחת. אני נזכר בעיניה שהתרחבו וכיסו את כל גלגל העין. לילדי עולים ממזרח אירופה לא העזו לעשות קרחת, ילדי השיכון ידעו שפוחדים מההורים שלהם, ניצולי השואה, שסוחבים עימם זיכרונות קשים בנושא, ולא פעם ראינו הורה עם מבט מטורף רץ אחרי מורה שלדעתו לא התייחס יפה לילד שלו.

היו גם דברים מצחיקים (כאן צריך להוסיף שאני קצר רואי) לאחד התושבים בשיכון היה אופנוע BSA אנגלי ישן, ירוק, רועש ומסריח, ששמעתי אותו ממרחק. כשהתקרב היה ענן אבק ונקודה ירוקה, במרכז ראיתי קודם אישה גדולה שהניחה ידיים גדולות על ירכיים ענקיות ורק ממש מקרוב ראיתי יושב לפניה, איש צנום וקטן, בעלה. הוא רכב כשלראשו כובע עור צמוד ומשקפי אבק ענקיים וכשחלפו נשאר שובל עשן תערובת דלק ושמן שרוף.

לסיכום, אני זוכר ילדות שמחה ומאושרת, בתים צמודי קרקע של חדר וחצי והגידולים המוצלחים ביותר אצל רובם היו קוצים ועשבים, לפעמים ראינו חוחיות ופשושים על ברקנים ודרדרים, ירגזי שעמד הפוך על בוגנוויליה, שמענו רעש דרורים ובולבולים על עצי תות רבים על פירות שהבשילו ובלילות יללות תנים ונשימת תנשמות.

תגובות לרשומה בפייסבוק 

Arie Rozenberg
שייקה שפיץ חבר נערות שלי, אני אוהב כל מילה במה שכתבת. זוכר את בית הקולנוע ששמו היה ״מיקהל״ אמי לקחה אותי לראות סרט ״אמא הודו״.  סרט שהזיל הרבה דמעות לכולם.

Hanna Hanna David
שאפו על תיאור מדויק ומושלם של ילדותנו. היו לנו ילדי רישון הרבה חברים מהשיכון. תאור נפלא, אין מה להוסיף!!

Atsila Benton
לצערי הרב לא הכרתי בזמנו את שיכון המזרח. היה רחוק מאד מביתנו. היום, מכירה חלקים ממנו אבל בטח לא כמו שהיה אז. התיאור מאלף ומעניין. ילדותי הייתה קצת אחרת. ריקודים היו בקפה תרצה (הקולנוע) על הגג ובקפה שלווה ליד קולנוע נעמן.

Aviva Katz
איזו ילדות נהדרת הייתה לנו ,שיחקנו בחוץ .קולנוע מקהל היה הבידור היחיד שהיה. גרתי מול קפה איסטנבול. כמה מריבות היו שם .צעקות תחזיקו אותי שלא אגמור אותו . חחחח.
היה לידינו צריף של עמידר .ליד זה היה קצב קשה, וליד זה היה מכולת קפטל. הבן שלהם זליג נפל במלחמת כיפור.
ליד הקפה של הטורקים היה ירקן גרינברג, לידו אלבלה מכר פיצוחים. היה כייף. בלילה שמענו תנים מהפרדסים איפה שעכשיו אמריקן קולוני. היינו שומעים אזעקות מכלא 4 . טירוניות היו עוברות בשיכון בבקר ושרו ,היי בבו ריבה לחם עם ריבה, כמה טוב לרוץ בבקר בחוץ כמה טוב לשכב בבקר על הגב.
היה קיבוץ גלויות . מכל הארצות אנחנו עלינו מיוגוסלביה , כל אחד דיבר שפה שונה .
הייתה מעברה עם אוהלים לפני שהיה קולנוע . היה גשם ששטף את הכל יחד עם האוהלים .
היה כייף וילדות מאושרת לא היה לאף אחד כלום.

ישעיהו להב
אביבה, ילדות ללא דאגות, כתבי עוד, עם זליג החלפתי בולים.

Aviva Katz
היה בן כיתה שלי צביקה שפיץ ונדמה לי שעברתו את השם ללהב. האבא עבד נדמה לי בעמידר .היינו הולכים לשדות ליד הפרדס היה מגדל שמירה של כלא 4 .נראה לנו כאילו יצאנו לחול .היו הרבה משפחות של ניצולי שואה.
לנו היו עצי פרי וערוגות של ירקות. במורדי הגטאות בתחנה השנייה מול היו צריפים ,הייתה שם חנות של אשכנזי . הוא מכר גזוז טעים .ולידו היו צריפים.  היה שם גדנ"ע . בבית ספר רמז הייתה לי מחנכת רינה .ועקיבא. היו שעורי חקלאות, ותפירה. הייתה הסעדה וקראנו לה מסעדה, בה אהבנו להיות תורנים.  פרידה הייתה הטבחית . אוכל טעים. היינו מגניבים פרוסות לחם שחור טעים לילדים החוצה,איזו תמימות .
מול רמז הייתה חנות ספרים של וולף .
גם אותנו ריססו עם די.די.טי. בכניסה לארץ. היתה תמימות, עזרא הדדית .

ישעיהו להב
צביקה הוא אחי ז"ל

Aviva Katz
ווואו אז הכרתי גם את ההורים שלך. אני זוכרת אותם .עולם קטן. אני לא יודעת אם זה הסבא שלך היה בעמידר וגם אבא שלך . מסיפורים ששמעתי בילדותי שהוא עזר להם מאד כשעלו והגיעו לשיכון תמיד אמרו בזכותו של שפיץ .אני זוכרת טוב את אמא שלך שיער בלונד אסוף .

Sarah Shelef
לי הייתה מורה לכלכלת בית בשם נעמי ולמבשלת קראו פרידה.

Aviva Katz
את נעמי אני לא זוכרת את פרידה כן.

Shosh Naar
גם אני זוכרת היטב את פרידה ואת טעם המאכלים הטובים שאכלנו במסעדה. עד היום אני מנסה לשחזר את טעם מרק השעועית המדהים שהכינה , שאכלתי ממנו תמיד 3 צלחות . .

ישעיהו להב
סבא שלי היה בעמידר, אבי בלשכה

Sarah Shelef
קוראת את הכתוב ומטיילת במרחבי ילדותי. עד גיל חמש גרתי שם ועברתי כמוך את כל השלבים שתיארת.
אבי חיים אדלר ז"ל היה אחד ממוכרי הקרח…." קפה לנה"( בלי יוד) אכן היה בית הקפה שישבו בו כבויי העיניים מהשואה שניסו לפחות חיצונית לשמוח. בקולנוע " מקהל" ,ראיתי את כל סרטי המערבונים והמלחמה עם אבי .הקיוסק של פיליפ עמד בפינה ולידו " הפועל" שם התעמלתי עם יוכבד היפרט. סניף נוער העובד משך אליו רבים ומי שלימים היה חבר הכנסת טל ( טויטו) היה איתי בקבוצה למרות שהיה מבוגר ממני.כאמור ילדות נפלאה בפחון ובצריף ….

Aviva Katz
בפינה היה קיוסק של יוסי ,פיליפ ניה קרוב יותר לבית הספר זה היה מועדון סנוקר.

Sarah Shelef
לא. פיליפ היה על הפינה. בתו חברה טובה שלי עד היום ובילינו שם שעות רבות בשנות החמישים

Shosh Naar
בדרך חזרה מהאימון אצל יוכבד , המאמנת מהפועל, עצרתי תמיד לקנות קרטיב לימון מרענן , בקיוסק של יוסי…

Sarah Shelef
ברור. יוסי הוא שמו של הבן של פיליפ

ניסים זקיף
חזרה במנהרת הזמן. מקסים נכון טוב להתפרק על העבר

ניצה וולפנזון
תודה ישעיהו על הכתבה המעניינת עם תיאורים כל כך מפורטים עד כדי צילום מוצלח.
לא הכרתי את שיכון המזרח כי חלק מהזמן לא גרנו בראשון.

Yona Shapira
איזה יופי!! נשמור את המידע החשוב בארכיון המוזיאון

מיטל ישראל
פשוט וואו.. זה פוסט של לגזור ולשמור..
אני גדלתי 5 דקות הליכה מהשיכון, ובתקופה קצת אחרת.. לא הכרתי את השיכון כפי שאתה מספר עליו.. אולי האחים הגדולים שלי הכירו.. זה כל כך יפה לקרוא ⁦❤️⁩ תודה על השיתוף ♥️

אורן זריני
כיף לקרוא את הפוסט ולקרוא דברים שלא שמעתי עליהם בשיכון. זוכר את השוק ואת הסנוקר והחנות של רבקה נידמה לי. שהיה במקום של הקניון שנות ה 80 המוקדמות . אבל חייב לתייג את אימי ואחר כך להמשיך לשמוע ממנה. תודה על השיתוף.

Yuda Yaniv
כתבה מאד מרגשת. גדלתי בשיכון מגיל 5 עד 17, קראו לי אז יהודה ניקוליבסקי (מרח' הרקפת) ואת רוב תיאוריך אני זוכר. כל הכבוד על הזכרון.

Shosh Naar
אכן תיאור מקסים שעורר בי זיכרונות רבים. גרתי מרחק 3 בתים מהקולנוע והשוק שהזכרת ,בפינת רחוב העליה ורחוב עזרא

Hagit Ben Eliezer
כתבת נהדר! אילו זיכרונות מרתקים וחיים ממש!

בתיה נוי
גם בעלי ,"בילה את השנים הראשונות במעברת באר יעקב. רק שהוריו נשארו שם. הוא מספר על שנת 51,שהיתה גשומה,שמיטת הסוכנות שלו,שטה מהאוהל החוצה. כילידת ראשון,זוכרת שבשנות השישים,די פחדנו ללכת לשיכון . אין לי מושג למה. הכי רחוק שהלכתי,מהבית ברחוב בלפור, היה לשכונת ברנשטיין, כי הייתה לי חברה שגרה שם.
·
Manoach Shmaltz
היטבת לתאר את שיכון המזרח. שם גדלתי ושם התבגרתי

ישראל פרקר
קראנו הרבה. גם את זיכרונותיך,  למשל:
https://rishon-nostalgy.co.il/865

Manoach Shmaltz
תודה ישראל. מארג שלם של זיכרונות ותרבויות. כיף חיים של ילדות נפלאה ואשרינו שאתה מציף.

Ami Crouvi
כתבה ממצה על השיכון ששם גדלתי והתחנכתי עד כיתה ה׳. אני זוכר את הצריפים שלמדנו לפני בניית בית הספר רמז במעלה הגבעה .
אני זוכר שעדיין לא היו שמות לרחובות אלא מספרים,אני זוכר את בניית ביה׳כ בכניסה לשיכון מצד ימין.
זיכרונות ילדות נפלאים.