הפרדס בראשון

מוטי גולן
רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם ראשון שלנו התברכה בימים ההם בהמון פרדסים,הכול מסביבנו היה ירוק היכן שרק הסתכלת ראיתי את עצי פרי ההדר הכול פרדסים מסביב, והשומרים שהיו רכובים על הסוס סלאח.
צדוק השומר, בן ציון באשר, מישקה אשל, אריה גרשוני שומרים במלוא מובן המילה.
לימים חלף עבר לו דור הסוסים והשומרים היו נוהגים על ג'יפ.
כילדים לא פעם "התגנבנו" לתוך הפרדס לקטוף תפוז או קלמנטינה.
ריח של ההדרים היה מריח לרחוק, והבאר שליד כמה פרדסים יחד הייתה משקה את הפרדסים. אז לא היו ממטרות. היו משקים את העצים ע"י תעלות שהיו לאורך העצים.
היה ממש תענוג לראות איך יוצאים המים מהבאר ומשקים את העצים. אנחנו הילדים שתינו לא פעם מהמים הצוננים של אותה באר.  הבריכות הענקיות והעגולות שהיו בדרך כלל בראש כל גבעה ושכל בריכה הייתה צמודה ליד כמה פרדסים יחד, גם הם היו בחגיגת ההשקיה של עצי התפוז, ואנחנו הילדים והנערים ההינו שוחים ומשתכשכים בבריכות כשידענו שהשומרים אינם באזור.
לי לפחות זכורים שלוש בריכות שבהם שחינו:
הבריכה של חיון שהייתה ליד הבית שלי ברחוב רמב"ם.
הבריכה הענקית שליד כפר חבד "ספרייה",והבריכה שלישית בריכת לבונטין. בהם ידענו ימים של כייף. הגדולים שבחבורה למדו את הקטנים לשחות
בתקופת החורף של ינואר פברואר היינו הולכים לראות איך נעשית עבודת קטיף התפוזים בפרדס. יכולנו לעמוד שעות ולראות את חלוקת העבודה של הפועלים בעבודת התפוזים.  היו פועלים שעמדו על סולמות ותרמיל כתף עליהם ובמקטפה (מזמרה) היו קוטפים את התפוזים, היה אסור לתלוש את התפוזים.
על עגלה עם החמור, שעמדה בין ערוגות העצים, היו שמים את התפוזים שקטפו לתוך ארגזים.
לארגזים קראו בוקסות, ומשם לבית האריזה שהיה בתוך הפרדס.
לבית האריזה קראו בייקה, שם שמו את התפוזים בערימה אחת גדולה.
בבייקה התנהלה רוב העבודה.
קבוצה אחת של עובדות הייתה מבררת את התפוזים. (היום היו קוראים לזה ממיינת) את הפגומים שלחו לשוק המקומי.  קבוצת נשים שנייה עטפה את התפוזים עם הנייר בצבע ורוד בהיר עם הריח המיוחד שהיה לנייר, קראו להן העוטפות. קבוצה שלישית היו אלה גם נשים וגם גברים שהיו אורזים ושמים את התפוזים לתוך הארגזים בצורה מסודרת ומדויקת, כשבכול תיבה (ארגז) היה אותו מספר תפוזים.
אבא שלי, שהיה אורז.  מדי פעם נהג לקחת אותי לראות את עבודת הפרדס, להוציא את הפעמים שהלכנו גם לבד.
עוד קבוצה הייתה קבוצת הנגרים. הם אלה שסגרו את התיבה. עם הפטיש והמסמר. כל התיבות היו חתומות בחותמת Jaffa .
עוד קבוצה אחרונה "בתזמורת המיוחדת של הפרדס". היא שהעמיסה את התיבות למשאית ומשם לנמל חיפה, כך יכולנו לעמוד לראות איך נעשית העבודה בפרדס עם עונג רב. היו גם בעלי פרדס שהרשו לנו לעמוד ולהסתכל, והיו שלא הרשו.
אלה הם געגועים לפרדסים שקישטו את ראשון של פעם ימים של געגוע לימים עברו.

שלוש תמונות מאלבום משפחות.