מתוך מגזין האיטרנט, הבית לעברית – ראשון לציון:
דבר העורך יהודה סתיו לקרת פורים:
בישיבת המערכת לקראת האיגרת החמישית של בית לעברית, המתפרסמת לקראת חג הפורים, הוחלט להפנות הפעם את הזרקור לעברית בקולנוע הישראלי. בעודנו זורקים רעיונות, עלתה בי מחשבה, שלמעשה אני סוגר מעגל, שהרי הזרעים הראשונים בדרכי להיות בעתיד מבקר קולנוע, נטמנו עוד בילדותי בבית ספר "חביב".
זה קרה כשילדי הכיתות היו נאספים אחר הצהריים באולם הספורט וצופים בסרטים שבחר המנהל יונה עדיני. אבל, בעוד כולם צפו בצ'פלין ובטרזן, אני רותקתי דווקא לגלגלי הסרטים, שהסתובבו על המקרנה הניידת. בכל הצגה יומית כזו, הייתי מתייצב ליד יצחק נגלברג, המורה למלאכה וחשמל, שהיה מסביר לי כיצד עובדת המקרנה ואיך התמונות הבודדות והפסקול בפילם נעשים לתנועה ולצלילים. כשבגרתי מעט, חברתי לעוזי, המורה לטבע, שהיה מלווה את הקרנות הסרטים בדברי הסבר. לראשונה למדתי ממנו, שקולנוע הוא לא רק בידור. זו גם אמנות המשלבת בתוכה את כל האמנויות, עם דגש על התסריט והדיאלוגים. הבחירה להקדיש את האיגרת לעברית ולקולנוע הישראלי וכתיבת המאמר על גלגולי העברית בקולנוע הישראלי, הם עבורי סגירת מעגל.
מיטב ילדותי עברה בין בתי הקולנוע בראשון. בין זיכל, המקרין האבהי ב"תרצה" הקייצי, ובין זוסמן, הסדרן הג'ינג'י באולם "תפארת". בין בלקין החביב, שהיה מעלים עין כשהייתי מתגנב לקולנוע "נעמן", ובין לווינסון בעל הקרחת הבוהקת, שהיה אימת הילדים. כך עלה הרעיון לבקש ממאיר גבע להעלות לאיגרת זיכרון נוסטלגי.
מאז אותן שנות ה־50 שעיצבו את חיי, לא חדלתי לאהוב קולנוע. גם לא כשהמורה לאנגלית, אילנה לוקץ', הייתה רואה אותי בערב בקולנוע ולמחרת הייתה נוזפת בי בפני כל הכיתה. גם לא כשהמחנכת שלי, שרה סובול, אסרה על התלמידים לראות את הסרט "מובי דיק", ועוד באותו יום כל הכיתה רצה לראות את קפטן אחאב מכניע את הלווייתן ענק. מאז ועד היום, אני אוהב קולנוע.
כתיבת תגובה