ממגזין הבית לעברית – ראשון לציון:
ואז הגיעה הפילהרמונית על בתי הקולנוע של ראשון הקטנה
מאיר גבע
יום אחד, בשנות ה־50, התבשרה המושבה כי מכל האולמות בארץ בדקו אנשי הפילהרמונית הישראלית ומצאו, שדווקא קולנוע "תפארת" מתאים להקלטות האיכותיות שלהם. בימי ההקלטות נחסמו הרחובות שסביב האולם לשעות רבות, והתזמורת הקליטה.
מוזיקה קלאסית, איך נאמר, אינה מהרפרטואר החביב עלי. זה לא מנע מחבר הילדות המוזיקלי שלי, יואל צ'רנוב, לדרבן אותי להתפלח יחדיו דרך איזו כניסה חשאית, לצפות ולהאזין לצלילים. "תפארת" כבר מזמן איננו, אבל הזיכרון עודו נטוע.
הרבה לפני ה"תפארת" הזו גרנו בשכונת אביבה, מול הבניין הלבן, שבו שכנה משפחת בלקינד הידועה, מבאי ביתנו הקבועים. ישי בלקינד, רווק מושבע ומגדל יונים על כל הגג, היה הבעלים של בתי הקולנוע "ראשון" ו"נעמן"', הסמוכים זה לזה ברחוב זד"ל. "ראשון" שכן מול בית מכבי, שבמשך שנים רבות היה עבורי בית שני. מה פשוט יותר מלסיים פעילות ולחצות את הרחוב לקולנוע? ולא סתם לחצות, אלא עם כרטיס חינם שהעניק לי ישי מעת לעת – רק ליומיות.
קולנוע "נעמן" נקרא על שמו של עולה הגרדום נעמן בלקינד, "נמי" בלשון הבלקינדים, שהיה אחיהם של איתן, ישי, מאירה וימימה. משנפתח הקולנוע ב־1927, נקבע בו שלט תבליט לזכרו של נעמן, שהתנוסס עד שעלו הבולדוזרים על בית הקולנוע.
ולא נשכח את "תרצה", קולנוע הקיץ בהרצל פינת אוסישקין. קיץ זו תקופה מעולה לנוער, שטיפס על העצים ממול וחזה חינם בסרטים. לא כל כך מצוין לבעלים, שהתקינו זרקורים כדי לסנוור את עינינו הצעירות. זה לא הרשים במיוחד את השובב שבינינו, שהגיע ערב אחד עם רוגטקה משוכללת וחיסל את הסנוור אחת ושתיים. היו עוד ניסיונות כושלים לסנוור, אבל הנוער והעצים נותרו בשלהם. ועכשיו, לך ספר זאת להמונים המציפים את "סינמה סיטי" ו"יס פלאנט".
Atsila Benton
ישי בלנקינד לא היה רווק. שמעון קמפינסקי ,הקבלן שיזם את בנית קולנוע תפארת היה חובב מושבע של מוסיקה וחזנות. חשוב מאד היה לו שהתהודה תהיה טובה. וכך הוא בנה את הקולנוע יחד עם האחים מנס ציונה שאינני זוכרת את שמם כרגע.
ישראל פרקר
שמעון קמפינסקי היה בין הקבלנים הראשונים בראשון לציון. בין הבתים שבנה: בית חרושת "אוקבה" לסכיני גילוח, בית חרושת לגפרורים "נמר", בית החרושת לבירה "נשר" (בצמוד ליקב), בית חרושת למצות, בית הספר לבנות בית יעקב, בית הקולנוע "תפארת" ועוד. בראשית שנות ה-40 , היה ממקימי המקהלה של ראשון לציון ומיוזמי מועדון השחמט.
מתוך בלוג תפוז אנשים – תרבות ובידור- בתי קולנוע של פעם
ט"פ – קולנוע "תפארת".
אבא שלי הוא איש קשה. דור שני לניצולי שואה, שגידל וחינך אותי בקשיחות ומוסר שחשב שיהיו הנכונים ביותר עבורי.. אף פעם לא חיבוק, מעט חיוכים, הרבה מילים קשות.. אבל בשעתיים בודדות באותו אחר-צהריים בבית הקולנוע הישן "תפארת" בראשון לציון, הוא היה אבא. אבא שלי. ורק שלי. הייתי בת 11 או 12, כשהוא לקח אותי לסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה ברקן. רק אני והוא. יחידים בעולם כולו. והוא- אבא שלי. אחז בידי בדרך לקולנוע וממנו, קנה לי ביציאה מגבת של הסרט (כן כן! כל כך הייתי גאה בה, לקחתי אותה להראות בכיתה, "תראו, אבא שלי קנה לי, הוא לקח אותי לסרט.."), וכל הסרט צחקנו. צחקנו ממש. אני זוכרת אותו מביט בי בזווית העין לראות אם אני צוחקת. היה לו חשוב שאיהנה בסרט שלקח אותי. אני הייתי חשובה לו. באותו אחר צהריים בודד, שהוא היה אבא שלי. רק אני והוא, בחושך, לשעתיים היפות בחיי, היינו אבא ובת, שהולכים יחד לסרט, וצוחקים, ואוכלים פופקורן, ומחזיקים ידיים..אני זוכרת אותן כאילו היו אתמול ולנצח הן יהיו חרוטות בי.
היום אני ילדה גדולה, כבר בת 40, רופאת ילדים. רבים מהורי הילדים שטיפלתי/מטפלת, בהם חבריי בפייסבוק, ולכן אני לא יכולה לפרסם את הסיפור הכל-כך אישי הזה על הוול. ולכן, גם אם לא אזכה, סיפרתי את הסיפור שלי, על אבא שלי היקר, שאני מאוד-מאוד אוהבת, ורק היום, קצת ולאט, לומד לחבק..