הדגל ממקור ראשון

בעקבות המייצג "הדגל ממקור ראשון", במוזאון ראשון לציון, החלטתי שהגיע גם זמנו של דגל ישראל להיכנס לקבוצה היקרה שלנו.
ההיסטוריה של ראשון מספרת שהדגל הראשון נתפר בראשון לציון, וגם שכנינו מנס ציונה טוענים שזה קרה אצלם.
וזה סיפור המעשה שמצאתי באלבום המשפחות, ובכתבות שונות ברשת:

פאני מאירוביץ, בתו של המייסד זאב אברמוביץ, נולדה בפטרסבורג, רוסיה. יחד עם משפחתה, עלתה לארץ, לראשון לציון, בשנת התרמ"ב, 1882.
בת 19, נישאה בראשון לציון למנשה מאירוביץ. פאני מאירוביץ לקחה חלק ביצירת דגל כחול לבן, הראשון בעולם, עם ישראל בלקינד, שהונף ביום ההולדת השלישי של המושבה. לפי גרסת המשפחה הוכן הדגל בבית אביה על גבי טליתו.

ישראל בלקינד נולד בלאהויסק, רוסיה הלבנה, פלך מינסק.
בעקבות הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת 1881 , הקיצו היהודים מחלומם לעתיד טוב שם. ביזמתו של ישראל בלקינד, הוקמה בחודש שבט התרמ"ב, 1882, אגודת צעירים אשר שמה לה למטרה לעזוב את גלות רוסיה, לעלות לארץ ישראל ולפעול למען תחיית העם והארץ. במסגרת האגודה "ביל"ו" – בית יעקב לכו ונלכה, הגיעו ארבעה עשר הבילו"יים הראשונים, ובראשם ישראל בלקינד, ליפו והחלו לעבוד כפועלים חקלאיים במקווה ישראל. בהמשך, בהוראתו של הברון רוטשילד, התיישבו בראשון לציון וצריף מגוריהם היה למרכז תרבותי וחברתי לצעירי המושבה.
ישראל בלקינד, יוזם רעיון העלייה לארץ והרוח החיה בכל פעולותיה של קבוצת הבילו"יים החל עד מהרה להתקומם כנגד יחסו של פקיד הברון אל בני המושבה. בחתימתם של כל התושבים, שלח מכתב לפריז ובו תלונות על נציגי הברון, המנהל הירש והגנן דיגור, ובתגובה על כך גורש מהמושבה ונאסר על כל התושבים – כולל בני משפחתו – להלינו בביתם ולו רק ללילה אחד.
למרות רצונם של בני ראשון לציון להתנגד לגירושו, וכדי למנוע מהם סבל, עזב ישראל בלקינד מרצונו ועבר ליפו.

ישראל בלקינד חזר לאחר מספר שנים לראשון לציון, עבד במשק אחיו שמשון, והשתתף בחיי התרבות במושבה.
ב"ט"ו באב התרמ"ה, 1885, נערכה חגיגה ביוזמתו שבמהלכה הונף לראשונה בעולם דגל כחול לבן עם מגן דוד. ימים מספר אחר כך כתב בלקינד מכתב לחברו דובנוב ובו תיאר את ראשון לציון, את החגיגה הנ"ל ואת הדגל: "ואני ופאני מאירוביץ היינו טרודים בינתיים בעשיית דגל. זו הייתה דמות הדגל אשר עשינו: יריעת אריג לבנה, שתים רצועות של תכלת משתי קצותיה ומגן דוד של תכלת באמצע". (מימים ראשונים, ירחון לדברי התחייה בישראל, העורך א' דרויאנוב).
משפרץ שנית בראשון לציון מרד האיכרים כנגד פקידי הברון, נמנה אחיו, שמשון בלקינד, עם ראשי המורדים וגורש, כאחיו לפניו, מהמושבה ושוב נאלץ ישראל לעזוב את המקום.

דגל ישראל אומץ כדגלה של התנועה הציונית מיום היווסדה ב-1897 והפך באופן רשמי לדגל מדינת ישראל ב-28 באוקטובר 1948. עוד לפני שנבחר, חוזה המדינה בנימין זאב הרצל לא אהב את דגל מגן הדוד והציע דגל עם רקע לבן ועליו שבעה כוכבי זהב, המסמלים את 7 שעות העבודה היומיות בין ההצעות הנוספות שהועלו לעיצוב הדגל היו: החלפת צבעו של מגן הדוד לצהוב (כך שיזכיר את "הטלאי הצהוב" לזכר קורבנות השואה), הוספת דמותו של "גור אריה יהודה" (כפי שמופיע כיום על סמל העיר ירושלים) ושילוב של הדגל הציוני בתוך דגל המדינה החדש. בסופו של דבר הוחלט להישאר עם דגל התנועה הציונית המקורי – דווקא בגלל שהציבור היהודי מאוד אהב אותו.
רבים רואים בדגל כסמל לעצמאותה של מדינת ישראל. אבל לסמל מגן הדוד שעל הדגל אין ככל הנראה שום קשר לדוד המלך ,מאחר שהצורה הופיעה בתרבויות המזרח הרחוק כבר לפני אלפי שנים. הפסים המופיעים בדגל, לעומת זאת, לקוחים מהטלית, לה יש ציציות בצבע תכלת. הידעתם בעבר הפיקו את צבע התכלת הזה מחלזון ים.

ומה שכתוב ברשת על הדגל שהונף בנס ציונה:
"אחד הפעילים הבולטים בהגשמת רעיון יישובם של הפועלים במקום, היה מיכאל הלפרין. הוא קרא למקום "נס ציונה", ובשנת 1891, כאשר התקיים ביישוב טקס נטיעת עצים, יצא הלפרין בראש תהלוכה, רכוב על סוס לבן, ובידיו דגל כחול לבן שבמרכזו מתנוסס מגן דוד מוזהב. הייתה זו הנפה ראשונה של הדגל, שנקבע לימים כדגלה הרשמי של מדינת ישראל."

"עובדות הן שבלילה רווי אמוציות ותקוות זינק מיכאל הלפרין עם סוסו מעל למדורה, הניף את הדגל למרות השכנים הערבים העוינים שגרו מסביב, הקיז דם מידו הימנית ובפאתוס השמור כנראה רק למאה ה-19 הכריז: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

"זו לא הייתה טלית, וזו לא הייתה פיסת בד עם מעט צבע תכלת; זה היה בד לבן עם שני פסים כחולים ומגן דוד כחול באמצע, שעליו נרקם בזהב צמד המלים: "נס ציונה". וזה קרה בינואר 1891 מתחת לעץ התות הגדול, בעת חנוכת הבית המשותף הראשון שהוקם במושבת הפועלים, שלימים תהפוך לנס ציונה"