זכות ראשונים

ניצה וולפנזון
מרץ 2005
בעיתון "מעריב" הופיע בשעתו [5.2.88] ראיון עם משה ריבלין,  יליד ירושלים, דור שביעי בארץ, שירת במנגנון ה"הגנה", היה קונסול ישראל בניו-יורק ומנכ"ל הסוכנות, ובו אמר :
" אני אוהב לחזור למחוזות ילדותי. בשנים האחרונות אני פוגש בשכונות פחות ופחות אנשים שאני מכיר, אבל בכל פינה בירושלים יש חלק מילדותי, מהאני המשפחתי שלי. וזה רגש של השתייכות  ב ר י א ה " .

אותו רגש אני חשה בבואי מדי פעם לראשון לציון, אך בכל פעם מחדש אני נדהמת לנוכח השינוי הגדול שחל במושבה שהפכה בינתיים לכרך גדול והומה עוטה בטון. כבר בהגיעי לתחנה המרכזית אני דורכת על משטח האספלט הקר, אשר לא הותיר זכר לשדה החיטה הגדול, שבין שיבוליו הגבוהות ממידתי הרביתי ללכת ["קיצור-דרך" לביתה של חברתי] ומכל הפרחים שצמחו בין השיבולים זכורים לי במיוחד  הצבעונים האדומים והגדולים, שלא ראיתי כמותם זה שנים רבות.

וכאשר אנו נמצאים מחוץ לחיפה ואני מבקשת לחזור הביתה, לא פעם אני אומרת מבלי משים "נחזור לראשון" במקום "לחיפה".

אני קשורה לראשון-לציון בזכות אמי ומשפחתה. אמי ז"ל [גרטלה הורביץ-בן זאב] היתה נכדתו של המייסד זאב אברמוביץ, אחד מעשרת המייסדים של ראשון-לציון. היא נולדה בראש"לצ בשנת 1896 ונפטרה בגיל 86, בשנת 1982. בעשור האחרון לחייה הספיקה לכתוב ולהוציא לאור קובץ בשם "זכרונותיי מראשון לציון". הקובץ אזל, כי רבים מבתי הספר חילקו אותו כשי לבוגרים, והרבה עבודות  ומחקרים נעשו על-סמך החומר ההיסטורי, שכולל תעודות וצילומים מלפני תשעים ומאה שנה, התרשמויות וזיכרונות  מלפני  80 שנה  ויותר.

לא נוכל לעבור על כל הפרטים המעניינים  הכלולים בחוברת, אבל אנסה להיות לכם למדריכה ולהתרשם יחד אתכם מקטעים נבחרים ומדי פעם אתן מילואים והשלמות על סמך מוצגים  שנשמרו  מאותה תקופה – או מחקרים וספרים אחרים המסבירים את הרקע לסיפור מסוים שאמי כללה בחוברת.

מספר שורות מתוך ההקדמה:
"לאושרי זיכני הגורל לחיות באחת התקופות המעניינות ביותר של ההיסטוריה הישראלית: תקופת התעוררות העם בגולה, תקופת "שיבת ציון", תקופת השאיפה והתקווה לחזור למולדת, להחיות ולהפריח את השממה בת האלפיים, לעבד את האדמה ולהחזיר לאיכר העברי את אדמתו ואת חייו השקטים ' תחת גפנו ותאנתו'.
ומכיוון ששייכת הנני למשפחת אחד המייסדים של מושבתנו הנחמדה – ראשון לציון – ועדת-ראייה הייתי משחר ילדותי למנהגיהם וחייהם ספוגי עמל ויגון, ראיתי את המאבק של החלוצים הראשונים ושל הבאים אחריהם, שעברו את הדרך הארוכה והקשה, דרך עקובת הדם והדמעות, של שתי מלחמות עולם, מאורעות, מלחמת העצמאות, חזיתי את הקמת המדינה, את מלחמת ששת הימים ואת שחרורה של ארצנו ואת ירושלים השלמה – יש ברצוני להעלות על הדף חלק מזכרונותי, חלק של היסטוריה מפוארת זו. זכרונות מגוונים מחיי המושבה האהובה עלי, היא ראשון לציון, שהיוותה חלק ניכר ביסוד התפתחות החיים החומריים והרוחניים  של חיי העם בארצנו המתחדשת…".

המייסד זאב אברמוביץ שהזכרנו נולד בשנת התר"ג 1843  בפטרבורג [נפטר  בראשל"צ בהתרע"ח  1918], היה שם בעל בית חרושת לסריגה וסוחר עשיר נכבד ומכובד על בני הקהילה. הוא עזב את עסקיו, עלה לארץ עם חבורת המייסדים של ראשון-לציון, רכש בכספו 100 דונם אדמה, נטע כרם, היה מראשוני בוני הבתים במושבה ומיד עם גמר הבנייה הביא מרוסיה את אשתו וחמשת ילדיו. היה מטובי הכורמים במושבה, יזם גם הקמת בית חרושת לסריגה ואף עניין בכך את הברון  רוטשילד, אך לא הצליח. היה פעיל בציבור ונבחר  פעמים רבות כחבר ועד-המושבה, ובמשך שנים ארוכות היה הגזבר.

זכה זאב אברמוביץ לתרום גם לדגלנו הלאומי, וזה הסיפור המקובל בין הוותיקים:
כאשר  היה צורך בדגל ציוני  תרמה רעייתו את הטלית שלו ובתו פאני, יחד עם הבילויי ישראל בלקינד, הוסיפה את המגן-דוד הכחול.
ישראל בלקינד מספר על כך  בהרחבה במכתבו אל ראש הבילויים זאב דובנוב [אחיו של ההיסטוריון הידוע פרופ' שמעון דובנוב]  בשנת 1885 [21 או 29 בחודש אוגוסט].
העתק המכתב מופיע בחוברת "קורות", ירחון לידיעת העבר, ספטמבר 1970, עמוד 8. תמצית הדברים – במלאת שלוש שנים לקיומה של המושבה הוחלט לחגוג את האירוע הן בבוקר, לילדי ה"חדר", והן בלילה, לשאר התושבים. ישנו תיאור מאלף כיצד שוחררו הילדים מלימודיהם, התלבשו חגיגית ובינתיים – כותב בלקינד – "אני ופאני מאירוביץ [בתו של המייסד זאב אברמוביץ] היינו טרודים בינתיים בעשיית דגל…וזו דמות הדגל אשר עשינו : יריעת אריג לבנה, שתיים-שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע.  מקוצר זמן לא הספקנו להוסיף שום מלים ביריעת הדגל…". הדגל נישא על-ידי רוכב על אתון בראש תהלוכה עליזה של התלמידים ששרו שירים מאותה תקופה ועצרו על יד כל בית כדי לברך את בעל-הבית לכבוד החג וכשהגיעו לביתו של נציג הברון "הצליחו" להוציא ממנו הבטחה שידאג להקמת  בית-ספר עבורם. על החגיגה בערב הוא מספר: והלילה היה נפלא – לילה ארצישראלי. לפיכך הוחלט לחוג את חגנו תחת כיפת השמים…הפנס שלנו, הלבנה הארצישראלית, האיר את כל הככר דיה, ולא היה שום צורך באור מן ההדיוט. אף על פי כן היו כל החלונות  מוארים. באמצע הככר התנוסס הדגל, שתפרנו אני ופאני מאירוביץ, חוץ  מזה הותקן גליון גדול עם כתובת:
ראשון לציון הנה הנם
ט'ו אב התרמ'ב-התרמ'ה
ולירושלים מבשר אתן.

הגליון הושם בתוך מסגרת ותלו אותו ממול חלונו הפתוח של צבי לבונטין…ולאור הלמפה, שעמדה על אדן החלון קל היה לקרוא  את הכתובת…הדלקנו מדורה גדולה, ואפילו הזקן לבונטין קפץ דרכה….שמחו וצהלו כל הלילה…".
[מופיע גם  בחוברת ראשל"צ תרמ"ב – תשמ"ב].

כדאי לזכור שהדגל הרשמי של התנועה הציונית נקבע בקונגרס הציוני הראשון ע"י דוד וולפסון 15 שנה אחר-כך [1897]. כלומר – ראשל"צ הייתה ראשונה גם בדגל הציוני שהוא כיום דגל המדינה.

אגב, במכתב של אמא אל דודה בארה"ב, כאשר הייתה בת 12 שנה [המכתב ישנו בידי] היא כותבת [שנת 1908] "אתמול בלילה היה פה נשף גדול ויפה לכבוד חג החנוכה. אנשים רבים סבבו בלילה את המושבה בלפידי אש ואחזו דגלי ציון בידיהם…".

כדי לאזן את התמונה אני חייבת לספר משהו גם על משפחת סבתי [זאב אברמוביץ הוא ממשפחת סבי] – משפחת הירשפלד.
אחד מאבות המשפחה [אמי היתה נינתו: אברהם הירשפלד, אבא של שמואל הירשפלד, אבא של בלה גיטה (בן-זאב) סבתי] התגורר בריגא, ובאחד הימים ברכבו בעגלתו מצא ילד תועה. הוא הביאו לביתו והתברר שהילד היה בן של פריץ.  אותו פריץ גמל לסבא של סבתי בזאת שהעביר לרשותו בית חרושת לזכוכית וסבתי נהגה לספר כיצד הייתה נוסעת לסבה ומתגלגלת על ערימות החול, שהיה החומר להכנת הזכוכית. כאן יש לי עדות מהימים ההם.
אמי נתנה לי לפני 35 שנה צלחת זכוכית וכך כתבה בפתק: "ער"הש תש"ל – 1970 – קבלו נא למזכרת חיבה צלחת זכוכית זו, השמורה בידי זה 45 שנה. קיבלתי צלחת זו מבית הורי אחרי שהיתה שמורה בידם כמזכרת מבית הורי אמי. צלחת זכוכית זו מעידה ומזכירה שנים רבות ורגעים רבים של ימים טובים, נעימים ויפים. תהיה נא זו מזכרת לכם מרגעי החג היפים שביליתי בביתכם על יד שולחנכם השופע אור ואוירה חגיגית…".

מובן שגם משפחת הירשפלד עלתה ארצה והתגוררה בראשל"צ בשכנות למשפחת אברמוביץ. וכך נפגשו סבתי וסבי, ונישאו במושבה.
סבי, שמעון, בנו של זאב אברמוביץ, היה בין הראשונים שהחליפו את שם-משפחתם לשם עברי, [בן-זאב, ע"ש אביו זאב] ואולי צפה "ברוח הקודש" שנכדתו הצעירה תיקרא מחדש וולפנזון, כלומר – בן-זאב…

ראינו שהדגל של ישראל והציונות מקורו בראשון-לציון. אך גם ההמנון הלאומי "התקווה" קשור בראשון-לציון:
המשורר נפתלי הרץ אימבר שהה בראשון-לציון ונודע בשיריו הלאומיים. בתקופה זאת התאימו אנשי ראשל"צ, ובראשם האיכר שמואל כהן, מנגינה עממית רומנית למילות השיר "התקווה", וגם הכניסו שינויים חשובים בחרוזים העיקריים שאנו שרים כיום:
המקור היה:
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לשוב לארץ אבותינו
עיר בה דוד חנה

הנוסח של ראשון-לציון  [תיקן מורה בית-הספר, ד"ר מטמון כהן] עוד לא אבדה תקוותנו
התקוה בת אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים.

כידוע, הנוסח של ראשל"צ נתקבל בתנועה הציונית וכהמנון הרשמי של מדינת ישראל עד היום הזה.

[דרך אגב, אימבר התגורר במרתף של בית הייסמן, בית האיכרים, ובמקום ביתו של שמואל כהן, שהתאים את המנגינה למלים (ברחוב אחד-העם של היום) הוקם היום בית דירות גדול ועל החזית קבועים תווים של מנגינת "התקווה". שוטטתי ברחובות ראשון וצילמתי בתים ואתרים מיוחדים. כך צילמתי גם את ביתו של כהן, שטרם נהרס אז. מסרתי את התמונה למוזיאון ראשל"צ].

דבר נוסף שבו הייתה ראשון-לציון ראשונה – בשנת 1886 נפתח בה בית-הספר העברי הלאומי הראשון בעולם, בו כל המקצועות נלמדו בעברית. בתחילה למדו באידיש ואח"כ המורים כתבו בעצמם את הספרים בעברית, בהתייעצות עם אליעזר בן יהודה. החינוך היה מעורב, ומתוך זיקה עמוקה למורשת ישראל. היה זה חינוך לאומי לאהבת ארץ-ישראל. כמו-כן נוסדה בו "אסיפת-מורים", שהיא האגודה הקודמת ל"הסתדרות המורים" של היום.

בשנת 1898 הוקם בראשון-לציון גן-הילדים העברי הראשון. אביא קטעים מזיכרונותיה של אמי מהגן ומבית-הספר [בגן-הילדים – 1902 עמוד 17]:
"ראשית צעדי מחוץ לכתלי בית הורי היו בגן הילדים. בשנת 1898, תרנ"ט, נוסד בראשון-לציון הגן העברי הראשון לכל משפטיו ולכל הלכותיו של שיטת פרפל, בהנהלת הגברת אסתר שפירא גינצבורג.
מצאתי את עצמי בגן, בתוך מעגל של חברים וחברות, עיני נשואות אל הגננת האהובה עלינו, המלבבת ומחבבת את פעוטות גנה, שרה אתנו שירים, שעדיין מהדהדים באזני. השירים: "עופי יונינה, עופי נחמדה"…או "לו הייתי ציפור", ועוד…הגננת משתדלת לקרב אותנו, בשעות אחר הצהריים פורשת את המחצלות, נותנת כרים קטנים, ומצווה עלינו לשכב לנוח כשעה. אחרי המנוחה משחקים בקוביות ובכלי-משחק אחרים, שונים ויפים..לתלמידה המצטיינת נהגה לתת אסתר אותות-הצטיינות. זכיתי גם אני לקבל פרס כזה. את הסיכה הקטנה, שנתנה לי הגננת בסוף השבוע, כאות הצטיינות בהתנהגות, אהבתי מאוד והיא שמורה בארגז גנזי".

סיכה זו, שאמא קיבלה מהגננת האהובה נמצאת בידי עד היום.  גם שירי גן-הילדים שהיטיבה לזכור הוקלטו מפיה על-ידי חברתי הגננת, וזו לימדה את תלמידיה.

בזיכרונותיה מבית-הספר בולטים במיוחד דברי התפעלות מהמורה יוסף ויתקין הידוע כבעל ה"קול קורא" שהביא לעליית החלוצים של העלייה השנייה לארץ. במלאות 75 שנה לבית-הספר כתבה אמא [עמודים 19-18-17 בבית הספר "חביב"]: "…הלב פועם ורוגש. זכרונות הילדות מתעוררים ורודפים זה את זה והכל עומד חי לפניך: הבניין הקטן בן הקומה האחת, שני הברושים משני צדי המרפסת הקטנה, המובילה גם לתוך הבניין. צריף העץ הקטן, הצמוד לבניין.

בחורף דולפים מי גשם, קר, לרגעים גם רועדים מקור, אך שיעוריו של מר ויתקין משכיחים את הקור. פרקי ישעיהו וירמיהו, שהמורה קורא לנו, מרתקים אותנו אל הספסל. הפעמון מצלצל, אך אין אנו שומעים, ממשיכים לשמוע את דבריו של המורה, הנובעים מעמקי לבבו, בהתרגשות, ודבריו חודרים ללב, וכמו נשארים שם לעד. אותו חזון יחזקאל, "העצמות היבשות" – לא אשכח את הבעת פניו של מר ויתקין ז"ל, רוח הקודש, ששררה בכיתה שקט ודממה. התלמידים נתונים כל כולם בשיעור ושותים בצמא את דבריו של המורה המבאר, משנה ומשלש כל פסוק, ומשתדל להחדיר את דברי הנביא ללבנו, והצליח המורה. מה רחוק היה בעינינו חזון זה, מי קיווה שעוד נזכה להגשמת חלק מדברי הנביא: "מציון תצא תורה" או "ושבו בנים לגבולם"?"
אמא מרחיבה את הדיבור על האווירה בבית-הספר בשעות הלימוד ובהפסקות, המורים השונים וחומר הלימוד. אקצר ואתן רק את קטע הסיום: "…לא אשכח רגעי בין-הערביים, שהיינו מבלים בלוויית המורה על החולות. קרני השמש האחרונות הזהיבו את השמיים, ומרחוק נראתה המושבה טובלת כולה בירק האביב, בין גני השקד הפורח, ושטיח לבן עוטף את המושבה הקטנה שלנו, ומתוך היופי מתנוסס בית הכנסת הראשון שלנו במושבתנו ובארצנו…".
בידי העתק תעודה מביה"ס משנת תרס"ח – 1908.

הזיקה לתנ"ך, שעליה דובר קודם, באה לא רק מבית-הספר אלא גם מבית ההורים.
אמא סיפרה [עמוד 22] שאביה [שנסע לארה"ב ללמוד כלכלה] הביא משם לפני יותר מ-100 שנים תנ"ך עם פירוש רש"י ותרגום אונקלוס וביקש ממנה לקרוא את פרשת השבוע בפני אחיה ואחיותיה בכל שבת ולבארה להם. ואכן עשתה זאת כמיטב יכולתה. אמא לימדה אותי בילדותי לקרוא בכתב רש"י ואני זוכרת שהיא נהגה לספר גם לנכדיה את סיפורי  המקרא שוב ושוב, וגם בשנותיה האחרונות בבית אבות בראשון-לציון הסבירה את פרשת השבוע לשכניה בני גילה.
בידי ספר ישעיהו משנת 1827 [לפני 178 שנים] שעבר מדור לדור במשפחה… ובו  תרגום לגרמנית באותיות עבריות…

נוסף ללימודים בבית-הספר למדה אמא נגינה בפסנתר בקונסרבטוריון "שולמית" בת"א. נסעה בדיליז'נס מספר שעות – בבוץ של החורף ובשרב הקיץ.
תמיד סיפרו כיצד הייתה מנגנת בבית ומלווה את נגינתה בשריקה נהדרת, ובני המושבה היו מתכנסים ברחוב ומקשיבים. בזיכרונותיה כותבת אמא ["ליל אביב", עמוד 27]:

שנת 1972: ליל אביב נהדר. יחידה אני בפינת המרפסת, המוקפת עצים ופרחים. רוח אביבית מבושמת מרחפת בין העפאים, ודומיה חרישית שוררת בכל. והנה בתוך החדר משמיע הרדיו צלילים נפלאים, צלילי הוואלס השביעי של שופן מס' 2 אופוס 64 – הצלילים הנוגים, צלילי המינור העצובים, חודרים לתוך נשמתי, ומעוררים בי געגועים לעולם שהיה כה יפה, כה נעים, עת הייתי תלמידת הקונסרבטוריון בתל-אביב הקטנה – קונסרבטוריון "שולמית", הראשון בארץ, בו למדתי יצירה זו, שכה אהבתי,  והנה, כמו מתייצבת לפני מורתי, הגברת אמזל; בניין הקונסרבטוריון ברחוב הרצל; מר הופנקו, המנהל; התלמידים, הקונצרטים, הבחינות, ההתרגשות לקראתם, השעורים,  השעורים, הנסיעות בדיליז'אנס, הנסיעה המפרכת בקיץ בחום ובחורף הקר. למדתי, אהבתי את המוסיקה, ונהניתי מכל שעור.

ובבית – מה נעים היה להתאמן בפסנתר. האטיודות, הסולמות, הסונטות של בטהובן, אותה סונטת ליל-הירח, ביחוד אהבתי את הנוקטורנות של שופן, הוואלסים שלו. המלחין הדגול שופן – האדם האומלל שהלך לעולמו בדמי ימיו מפאת מחלתו הקשה,  השחפת – הספיק במשך חייו הקצרים להעניק נכס נכבד כזה לאנושות: אותן היצירות הנפלאות, המביעות את הסבל, הכאב והיגון שלו. אדם נפלא זה ידע להוציא מתוך שלבי העץ של פסנתרו את המנגינות הכי נפלאות, אותם הקונצרטים ושאר היצירות, ואפילו באטיודות שלו ציין את רגשותיו.

מה אהבתי לנגן את יצירותיו, בייחוד בלילה. הצלילים הנוגים בלוויית שריקתי היו נשמעים בדומיית הלילה בכל המושבה הקטנה שלנו. בשעה שתושבי המושבה העייפים נמו שנתם המתוקה אחר יום של עבודה קשה בכרם ובגן – חדרו מבעד החלון של חדרי קרני האור החיוור של הירח המלא, השט לו אט אט בין ענני הנוצה הקלים בשמיים בהירים כל כך ורחוקים כל כך. הרוח הקרירה של חודש שבט מלטפת, מרחפת בין ענפי השקדיה הפורחת, כמבשרת את בוא האביב. הליל שקט, הכל נדם. פה ושם מפריעה שריקת הינשוף את הדומיה. אני מציצה מבעד החלון: מראה מרהיב, הכל אומר הוד, הכל הוגה רז. העיניים צופות למרחק, האוזן קשבת לכל רחש, הלב פועם, והשפתיים דובבות הלל לבורא.

חלפו הימים, נדמו הצלילים – ……..ובדומיה – נדמו גם הצלילים בחדר. צלילי ליל אביב 1972,שהזכירו לי אותם צלילים אהובים של לילות אביב 1913 -1915…."

לאחר קטע מרגש זה אני מביאה חוות-דעת של אדם זר, מאותם ימים.
בעתון השקפה י'ח שבט 1908 כותב כורם תושב המושבה על בנותיה היפות של ראשון לציון:
" בני העיירות באים וחוטפים במושבתנו כל העלמות הצעירות, כי נודעו בנות ראשון  בהחן המיוחד להן וחינוכן הטוב. והאיש אשר חפץ אשה משכלת ואשת חיל בא לראשון לציון ומצא מבוקשו…" (וילנאי, השלמות 549).

אי אפשר לספר על ראשון-לציון מבלי להזכיר את היקב, המפעל הכלכלי הראשון.
וכאן ישנם סיפורים משפחתיים אחדים. אזכיר רק שניים מהם. משנת 1908 שימש סבי, שמעון בן-זאב, סוכן למוצרי "כרמל מזרחי" בתורכיה ומצרים. ממצרים שלח לאימי תווי נגינה שונים, ביניהם של האופרות 'ריגולטו' ו'כרמן' וכן מילון צרפתי 'לה רוס' משנת  1910 וחלקם נמצאים בידי כיום. כמו כן שמור שוט עשוי שנהב ושער זנב סוס ששימש לגירוש זבובים לעת רכיבה על הסוס.

כדי לפרסם את יינות כרמל מזרחי במצרים נקט סבי בשיטה מיוחדת:
בתאום מוקדם עם השחקנית הידועה שרה ברנרד, ששהתה אז בקהיר, התנגשה הכרכרה שלו בכרכרה שלה, השחקנית כאילו התעלפה והוא מזג לה יין כרמל מזרחי להחיות את נפשה, ואכן היא "קמה לתחייה", לשמחת הקהל הרב שהתאסף, בזכות היין. הייתה זו פרסומת חינם לכרמל מזרחי.

סיפור שני : בשנת 1915 ביקר המושל התורכי ג'מל פחה לראשונה בראשון-לציון. באותה שעה היה סבי שמעון בן-זאב במצרים לרגל עסקי מכירת היין, ונשאר תקוע שם בגלל מלחמת העולם הראשונה, ולא יכול היה לחזור ארצה. סבתי, בלה-גיטה בן זאב, ניצלה את הביקור של ג'מל פחה כדי להשיג רישיון לבעלה לחזור ארצה. היא שלחה את בתה הקטנה בעת קבלת הפנים אל ג'מל פחה וכשהוא ליטף את הילדה ושאל לרצונה היא פרצה בבכי ואמרה:
אני רוצה את אבא שלי. מייד אירע נס, נתרכך לבו של העריץ, הוציא עט מכיסו, נתן לה לשחק בו, ואחר כמה רגעים הוציא פנקסו וכתב את הרשיון, ואז פנה אל הבילו"יי מנשה מאירוביץ, הראה לו את חמש אצבעות כף ידו, ואמר:
יש לי בבית חמישה כאלה, כלומר, חמישה ילדים. ובצחוק אמר לילדה הקטנה – אל נא תבכי, בתי, אבא שלך יבוא. וכך אמנם קרה. באנייה האחרונה שהפליגה ממצרים ארצה הגיע שמעון בן- זאב, ומכיוון שהייתה פקודה מיוחדת של המושל התורכי להביאו לארץ התייחסו אליו בכבוד גדול, הסבלים נשאו את חפציו ואיש לא בדק ולא מצא שבאבנט החגור למתניו היו חבויות מטבעות זהב שהביא עמו למלא את קופת היקב הריקה, ומה שעוד יותר מסוכן – היה חבוי גם פנקס קטן ובו דרישות שלום ממתנדבי הגדוד העברי [אויביה של תורכיה באותם הימים] ששהו במצרים – לקרוביהם בראשון לציון.

על רקע זה לא פלא הוא שבחיר לבה של אמי היה גם הוא חלוץ ציוני ותלמיד חכם – דוד הורביץ – שעלה לארץ בשנת 1920. לפני עלייתו קיבל השכלה יהודית וכללית בליטא ארץ מולדתו, שירת בצבא הרוסי בעת מלחמת העולם הראשונה, נפצע ונפל בשבי הגרמני. בהיותו בשבי היה גם חובש וגם מתורגמן של הצלב האדום מגרמנית לרוסית ואנגלית ולהיפך, וכאשר הציעו לו להמשיך בתפקיד זה העדיף לעלות לארץ. הצטרף לגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, ייבש ביצות וסייע במלחמה במלריה, והיכה עוגן בראשל"צ, במיוחד לאחר שנשא לאשה את אמי, בתו הבכורה של שמעון בן-זאב. בראשל"צ עסק בחקלאות [כרמים ופרדסים], נבחר למזכיר הוועד החקלאי ושימש בתפקיד זה במשך 42 שנים בנוסף להיותו מוכתר המושבה ראשל"צ. היה אדם משכיל, רחב אופקים, יודע שפות ובקיא במסורת היהודית, ולא ניצל את השכלתו והסמכתו כרב מוסמך – למרות שקיבל הצעות מפתות לעסוק ברבנות בארה"ב.

הקשר לארץ והרגשת המולדת שהקנתה ראשון-לציון לתושביה עשרות שנים לפני שקמה מדינת ישראל העצמאית יומחשו  ע"י כמה שורות ממכתב מלפני כ-90 שנה שקיבלה אמי מחברתה שנסעה לאוסטרליה [שרה כהן]. המכתב שמור בידי ופורסם במעריב בשנת 1989:
"…מכתבך האחרון היה מבושם. הפרחים הנחמדים והאדומים, שנישקתים הרבה והרבה… הו כמה יקרים היו לי פרחים אלו…איזה יראת הקודש הרגשתי להם, הן פרחים אלו.הם מאדמת קדשנו ואולי גם נקטפו מאדמת מושבתנו. ואני הוצאתים בזהירות ושמתים במסגרת יפה, שתליתיה על הקיר שבחדרי, שאוכל כל רגע ודקה להסתכל בהם. אשרך ידידתי שהנך חיה תחת שמי ארצנו הכחולים, המלאים חיים חפשיים ובריאים…".

ועוד: "והטבע כאן כל כך נחמד ויפה, אך לא אומר שירה כמו אצלנו בארץ ישראל, אלא באוויר רק נשמע רעש רעש רעש! והראש מתחיל לכאוב ומתגעגע לישיבה אטית תחת צילו של עץ רענן, או של סוכת כרם, ולשמוע שירה נעימה, או דברים רכים ומלאי רגש של צעיר או צעירה ארצישראלית..".
ולסיום כותבת: "הו, מי יתן לי כנפי ציפור ודאיתי להרי יהודה, ששם נולדתי וחונכתי, אבל…".

בתחילת דברי הזכרתי את הצבעונים האדומים מימי ילדותי בראשון לציון, ומבלי להתכוון סיימתי זה עתה בסיפור הפרחים האדומים מראשון לציון ששימחו כל כך את שרה כהן בגולת אוסטרליה לפני כ-90 שנה. ומי עוד כמוני תבין ללבה? הרי עד היום אני מגדלת בעציצים שהבאתי אתי מראשון לציון ל"גולת" חיפה את הכרכום הוורוד  הכרכום הלבן וחבצלת החוף, ממשיכה ליהנות כל שנה מפריחתם למרות שניתן לגדלם רק באדמה החולית והרכה של ראשון-לציון, ולא בין סלעי הכרמל.