שרידי השוק של ראשון לציון, בפינת הרחובות פינסקר ויהודה, נהרסו בסוף שנת 2018.
מהתמונות שמצאתי בארכיון מוזיאון ראשון לציון מתברר שהשוק הוקם שם לפני עשרות רבות של שנים, והסוחרים העיקריים היו שם לובשי הכפיות.
השוק בימיו האחרונים ב2018
גם לאמא של משה דודל הייתה שם חנות קטנה לבשר. מתוך האתר נוסטלגיה אונליין :
בטוח שלמבוגרי ראשון יש הרבה זיכרונות מדוכני השוק עתיקי השנים והפירות והירקות שהיו שם בשפע.
נורית רבינוביץ
ניצה וולפנזון
התמונות מתקופה קודמת מזו של השוק שאני הכרתי.
אני זוכרת שהיו דוכנים מסודרים ומעבר ביניהם. וגם הייתה החנות שכנראה הייתה של אמו של מוישה דודל שהיינו מביאים לשם עופות מהלול שבחצר שלנו לשחיטה והיו יושבים שם ומורטים את הנוצות.
היה לי הכבוד להכניס את דברי שמעון כהן בן דודי לאתר נוסטלגיה אונליין.
כדאי לשים לב לתמונה שיש בה משקל. אם איני טועה המשקולות הם לא של ק"ג אלא של רוטל ואוקיות שהיו נהוגים אז בארץ.
גם היו שונים בדרום הארץ ושונים בצפון הארץ.
ישראל פרקר
מצאתי באתר של אהרון פלמון מידע חדש עבורי בנושא המשקלות:
עד שנות הארבעים או החמישים של המאה הקודמת בתחום המשקל, בארץ, הייתה נהוגה יחידת המשקל רוטל, ואיתה האוקיה שהיא חלק ה-12 של הרוטל. בצפון הארץ האוקיה הייתה כ-214 גרם והרוטל 2564 גרם, ובדרום הארץ האוקיה הייתה כ-240 גרם והרוטל כ-2880 גרם.
בשנות הארבעים של המאה הקודמת אמי הייתה שולחת אותי למכולת של אדון פרנקל לקנות שלוש אוקיות אורז או חצי רוטל סוכר. ואדון פרנקל היה אוסף, בכף מתכת גדולה, אורז (או סוכר או קמח) מתוך שקים פתוחים שעמדו בחנות, ושופך לשקית נייר חומה. והיה בחנות משקל מאזניים בעל שתי כפות נחושת, שעמד על דוכן המכירה העשוי שיש צהבהב.
המילה אוקיה מופיעה בתקופה התלמודית, ומקורה של המילה הוא כנראה המילה אונקיה, שגם היא מופיעה בספרות התלמודית; אונקיה יובאה מיוונית. עם זאת, כנראה שהאוקיה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת התורכים או הבריטים, מקורה בלשון התורכית, ובתרבות העותומנית ששררה בארץ ישראל עד בוא הבריטים ב-1917. גם המילה רוטל מקורה בתורכית;
ניצה וולפנזון
ואם למדת משהו חדש, הנה מתכון של אמי ששמרתי ובו מוזכרות האוקיות והוספתי את המשקולות של האוקיות שהיו שלה והן כמו בצילום של השוק.
יעקב בן-צבי
מהזכור לי האמא של משה דודל הייתה מורטת את הנוצות מהעופות ששחטו מהחנות לידה
ישראל פרקר
לאמא של משה דודל ( פלמר משה דוד ) קראו פלמר חנה פריידה.
Tamar Potashnikov Finkler
כל יום חמישי הייתי הולכת עם אימי לשוק, קונים ירקות אצל חיים…
כשהיה לנו לול תרנגולות, היינו לוקחים לשחיטה, קונים דגים, שוק שוקק חיים….?
ניצה וולפנזון
והדרך לשוק – הייתה ירידה מבית הכנסת צפונה ולכיוון מזרח הכניסה לשוק. ממערב לכניסה, מעבר לכביש, זכורה לי המכולת של אולינקי. ומצפון לשוק היה בית המלאכה למצבות של משפחת אפרים. משום מה אלה שני הדברים ש'נתקעו' לי בזיכרון.
Tamar Potashnikov Finkler
ניצה בית המלאכה של המצבות, היה של המשפחה של צליקה אפרתי ז"ל, היום ממשיך את העסק זוהר הבן שלו….?
ניצה וולפנזון
כשהכרתי את צליקה, נער בן כתתי, והייתי מבקרת בשוק – היה שם משפחתו אפרים (שם פרטי כמובן בצלאל) והמבוגרים ממשפחה זו ניהלו את בית המלאכה. רק אחר כך, לאחר שרותו בצבא, הצטרף לעסק המשפחתי והחליף את שמו לאפרתי.
ישראל פרקר
ניצה וולפנזון בצלאל אפרתי נולד בראשון לציון. למד בבית הספר העממי (חביב), שנתיים בגימנסיה הריאלית וסיים את לימודיו התיכוניים בבית ספר גדנ"ע ים.
את שירותו הצבאי עשה בחיל הים כמפעיל מכ"ם בפריגטה (ספינת חיל הים באותה תקופה). עם שחרורו מהצבא הצטרף לעסק השיש והמצבות המשפחתי. אלבום המשפחות , מוזאון ראשון לציון
ניצה וולפנזון
ליצחק אולינקי הנ"ל היה אח יעקב אולינקי שגם לו היתה חנות מכולת לפני שהיה גובה מיסים של המועצה המקומית. וכמו שהכרתי את צליקה בן כתתי וזכרתי את בית המלאכה למצבות – היה בכתה שלנו גם עודד אולינקי הבן של יעקב אולינקי.
תמיד חשבתי שהחנות היא של אביו. אולי טעיתי ועכשיו למדתי מהקישור שלך באלבום המשפחות שזו הייתה המכולת של דודו של עודד.
ניצה וולפנזון
אספר שבכל בוקר, בהיותי תלמידה, התקיים מסדר של התלמידים בחצר בית הספר, לפני תחילת הלימודים. בנו אז קומה נוספת מאחורי הבניין של בית ספר (היום "חביב") ובמעלה המדרגות הניפו דגל כשגדעון ויינלגר ניגן בחצוצרה, הקריאו דברי שירה של משוררים – חנה קוזי-רוטשילד הקריאה שיר של טשרניחובסקי, וצליקה שהזכרנו היה שר את "מעל פסגת הר הצופים".
מתרגשת מהזיכרונות הללו… הכל מול עיני. רק אוסיף שאנשי "אגודת הבריאות" בדקו באותו מעמד את הציפורניים שלנו, ואם הנעליים מצוחצחות ואם הבאנו מפית בד כדי לשים עליה את ארוחת עשר…..
רונית פרקר
שלא ניזקק חו"ח לעוד מצבות…
Tamar Potashnikov Finkler
לצערי הרב כשהורי נפטרו, צליקה היה משכמו ומעלה, עזר ותמך, וכשאישי היקר נפטר, צליקה כבר לא היה בחיים, הצטערתי על כך מאוד, ולזוהר בנו, שיהיה בריא, רק מילות תודה…..?
Tami Yaoz Katz
ועוד איך… מריטת העופות. השחיטה…
היו היה פעם.
בתיה נוי
אמא שלי וכמובן כל השכונה שלנו, שכונת רמב"ם, קנו בשוק. לא היו סופרים.. ואי אפשר היה לקנות ירקות ופירות בשום מקום חוץ מאשר בשוק. אמא שלי היתה סוחבת אותי לשוק, כדי שאעזור לה לסחוב את הסלים. איך שנאתי ללכת לשוק. בעיקר בגלל שנגעלתי מהשאריות של חלקי העוף והדגים שהיו זרוקים שם. אבל לפירות ולירקות – היה הטעם של פעם. עגבניה היתה עגבניה, מלפפון היה מלפפון.
מכיוון שאבי היה איש צבא, היתה לנו מכונית, הרבה לפני שהיו להרבה אחרים, ושאבי היה בבית, היה מסיע את אמא שלי לשוק, ואני נפטרתי מהעונש ללכת איתה לשוק.
אלה זיכרונות מלפני כשישים שנה. כשהתחתנו, בעלי היה ממונה על הקניות (פולני מבין טוב יותר מאשתו, איך בוחרים ירקות ופירות), והיה קונה שם במשך שנים עד שהחלו לחסל את השוק. תמיד היתה תוצרת טריה והמחיר היה הרבה יותר זול. מותה של אגדה.
גילי הגנן
בתיה נוי יפה רשמת
עמליה רוזנבוש נבון
בתיה נוי אני לא זוכרת ביקורים בשוק אנחנו קנינו בחנות המכולת של פלדלקליין ווילי ברחוב ירושלים.
ירקות ודגים קנינו אצל שניאור ואייזק גם ברחוב ירושלים.
להם היו גם דגים ואני זוכרת היטב את הקרפיונים השוחים בברכת המים
בתיה נוי
לא נראה לי שהייקים הגיעו לשוק. חחה. חוץ מזה היה מאוד רחוק מכם.
עמליה רוזנבוש נבון
.רחוק לא נורא אבל החלק הראשון יותר מתאים
חחחחחחחחחח
בשר קנינו או אצל פופקו באחד העם או אצל רוזנשטיין ברחוב ירושלים.
דליה הלם
אבא שלי היה גר ברחוב נחמה ( מאחורי בית הכנסת הגדול) הוא הכיר בילדות את משה דודל. אז היה סיפור שאמא של משה לקחה אותו איתה לעבודה, תינוק בסלסלת נצרים.
ישראל פרקר
את אולי יודעת מדוע יש ברחוב נחמה הקצר כחמישה בתי כנסת, או יותר?
דליה הלם
אני לא יודעת אבל הצריף שבו אבי נולד הפך גם הוא לבית כנסת. סבא של אבי היה הבלן הראשון במיקווה ואישתו עזרה לנשים
דליה הלם
נראה בגלל ריבוי העדות שהיו ברחוב. אם אינני טועה כינו את המקום שכונת האורפלים
בתיה נוי
בית הכנסת של האורפלים נמצא בסוף רחוב בלפור, ולא ברחוב נחמה. לא בטוחה שרחוב נחמה נכלל בשכונת האורפלים.
דליה הלם
ככה שמעתי בעבר מאבי שנולד ב-19.9.1919 והוא כבר לא איתנו משנת 1996. הבית שבו גדל היה ברח נחמה מול המיקווה
הוא שייך למשפחת בונדר (שמואל) גרה שם מתחילת המאה ב-1911
לאחר שהמיגרש הועבר לעירייה, לפי בקשתם של משפחת בונדר, ניבנה שם בית כנסת שאיני יודעת לאיזו עדה הוא שייך. זה היה רצונם של סבי וסבתי
יונית ברק
בוודאי שיש זכרונות. בימי רביעי/חמישי היינו הולכים עם אימי לקנות ירקות ופירות בשוק.
בשלב מסוים נפתחה שם חנות בשר . לסבי מצד אבי הייתה שם בסטה של ירק.
רפאלה שחורי
זכיתי לקנות בו
יעקב בן-צבי
אם כבר — הייתי הולך לשוק עם אימי אבל מרחק רב משכונת אביבה לשוק ולסחוב הסלים לא קל , אבל תלונות לא היו . איפה אנו עכשיו?
Rachel Aloni
בתקופה של טרום הסופרים היו חנויות שכונתיות. מכולת, ירקות, דגים ובשר (איטליז) גם.
בתיה נוי
נכון. אבל לא בכל מקום. במכולת ליד ביתנו, למשל, לא מכרו פירות, ירקות. השוק היה הכי קרוב. פעם – הלכו הרבה ברגל. גם בקיץ החם. זוכרת את אמא שלי, יוצאת בקיץ, מוקדם מהבית לקניות, לפני החום הגדול.
סיסי מלניק
איזו נוסטלגיה ישראל. איזה שוק זה היה לפני כל הקניונים והסופרים
כולם קנו בשוק. הכל היה טרי טרי….
רונית פרקר
רונית פרקר לדעתי,שוק ראשון היה עלוב למדי. לפיכך אימי נהגה לקנות אצל הירקן ,הדגן, הקצב הקרובים לביתנו. המחירים היו גבוהים באין תחרות.
בתיה נוי
בזמנו, בשנות החמישים והשישים, ממש לא היה עלוב.. היה בו מבחר גדול של דוכנים.
עמליה פרנק
אני זוכרת את השוק בתפארתו בריחות הירקות והפירות ולהבדיל בפינה הדרום מזרחית את השוחט ולידם חדר המורטות
בתיה נוי
בדיוק. להבדיל. כתבת את המילה הנכונה. הפינה הדרום מזרחית, גרמה לי לסיוטים.
Ariel Guttman
בילדותי ונערותי לא אהבתי את השוק הזה וגם לא את הכרמל בגל הליכלוך,זעקת העופות וחלקי העוף שהיו מוטלים ברחוב.
היום אני חובב שווקים.
אך זה לא העניין. ישראל, אני מעריץ את יכולתך להביא את העבר לפתחנו ועל כך אני מודה לך מאד.
Atsila Benton
המקום היחיד שבו אפשר היה לשחוט ולתת למריטה עוף טרי.