תקופות קשות כילדים

חנה דוד
לכולנו היו תקופות קשות כילדים ויחס החברה היה שונה מאשר כיום.
בדרך כלל התמודדנו לבד בלי כלים מתאימים וללא עזרת ההורים…
לדוגמא: הבנים נסעו לבד בטרמפים ללשכת גיוס, הבנות נסעו באוטובוסים או ברות המזל הוסעו על ידי הוריהן אם הייתה מכונית משפחתית…
היו דברים אחרים שחלקינו מדחיקים בלב עד היום ולפעמים בלי פרופורציה לאירוע עצמו.
מה דעתכם?

מקבץ תגובות לרשומה בפייסבוק
דליה הלם
ועוד איך ..אני נסעתי בעצמי בתחבורה ציבורית להתגייס. ….מי יכול היה להרשות לעצמו אז להחזיק מכונית זה היה רק בחלום. …
.אני זוכרת שכשנישאתי, לדודתי אסתר וגרשון, מהמספרה, הייתה מכונית ואנחנו השאלנו אותה ליום אחד וכך הגעתי לחופה.

עמליה רוזנבוש נבון
בוודאי הכל היה שונה לטוב ולרע

Musia Oren
אני זוכרת שנסעתי בשני אוטובוסים מרישון לסמינר הקיבוצים, בת"א, במשך כשנתיים. לא קל בתנאי התחבורה של אותם הימים. אבל מי חשב להתלונן….
לא אשכח שקיבלתי צירי לידה ביום שבת. השכן היחיד שהיה לו רכב בבית המשותף שגרנו בו, ברחוב דבורה ברון, היה יהודי שומר שבת. שמו היה משה לפיד ז"ל.
הוא הסכים לקחת אותי לבית החולים. וכך הוא אמר: מצוות הצלת נפש דוחה שבת.

Hanna Hanna David
באותה תקופה שהיינו ילדים,מכירה ההורים שהתנהגו לילדיהם באלימות. היום מכנים זאת התעללות.
הילדים התביישו לספר אבל כולנו ידענו.
היינו דור שני לשואה או להורים שחיו עם בעיות כלכליות ולא הייתה מודעות.
קשיים אחרים באותה תקופה היו לילדים עולים חדשים .
בבארי השתדלנו לקבל אותם יפה. משהו הגיע באותה תקופה לראשון?

Tamar Potashnikov Finkler
לאבי היה טנדר דודג', הרכבים הראשונים שקיבלו האיכרים מהתאחדות האיכרים….
כשירד גשם, וביקשתי שיקח אותי לבית ספר חביב, התשובה הייתה: "אין לך רגליים"? מעולם הוא לא לקח אותי לבית ספר. תמיד היינו נאספים ילדים שגרים בשכנות והיינו הולכים יחד….
לימים כשהכרתי את אישי ז"ל, היינו לוקחים מדי פעם את הרכב של אבי, אבל בדרך כלל, הוא היה מרכיב אותי על האופניים. תמיד ישבתי על הרמה, הייתי רזה, והישבן תמיד כאב לי….??
זכרונות….?

Hanna Hanna David
אכן לקחנו בקלות ולא התלוננו… לא היו מזגנים, לא טלוויזיות לא מקררים. נתנו כבוד להורים ואם הענישו על השובבות שלנו קיבלנו בהכנעה…
לביה״ס הלכנו ברגל וגם מרחקים ארוכים ואחרי הבת/בר מצווה למאושרים  היו אופניים. כך עד סוף השמינית.

מוטי גולן
חנה'לה, הימים של אז נעלמו להם, הלכנו המון ברגל, ואני לא זוכר ולו פעם אחת שהתלוננו או התפנקנו על לבוש כזה או אחר.
היו לי שני מכנסי חקי של אתא ושנים קצרים, וכמה חולצות, ולא זכור לי שהתלוננתי לאימי.
כשלמדתי בביה"ס מקצועי והייתי צריך לנסוע בשני אוטובוסים ולאבי לא היה באותו יום כסף לתת לי לדמי נסיעה נסעתי בטרמפים ולי היה ברור שזאת המציאות.
בשבת קיבלתי דמי כיס לקניית חצי מנה פלאפל ולראות סרט ,ואם נשארו כמה גרושים קנינו גרעינים אצל משה.
היה לנו כייף של בילוי וכשהתגייסתי נסעתי לתל השומר בטרמפים מבלי שהורי ילוו אותי להתגייס..

Hanna Hanna David
מוטי, ממש כך היה, הסיפור עם דמי הכיס שקבלנו בשבת, הסרט, חצי מנה פלפל והגרעינים (כך קראנו לזרעי החמניות) שקנינו אם נשאר לנו כסף… ישנם כאלה שהגדילו ראש וקנו גזוז..

דליה הלם
מוטי, האם אתה זוכר את קפה שלווה זוג מבוגרים שהיו בתפקיד האחראים ? .. .היו להם שני ילדים עליזה ואלכס …עליזה מסתבר לי היום התחתנה עם הבן הגדול של חנה ריינגולד , דני. בזמן האחרון יש לי קצת קשר איתו…. אני גרה באחוזת ראשונים, כבר ארבע וחצי שנים ואני מאוד מרוצה.

מוטי גולן
דליה, ודאי שאני זוכר את בית קפה שלווה ואת הגן שמסביבו.  בקולנוע נעמן אנחנו הנערים היינו מסתכלים מרחוק איך שבבית הקפה משחקים סנוקר לא העזנו להתקרב לשם, חוץ מאשר לקנות אצל גב' קימל בקיוסק איזה מסטיק או גזוז. ולאחר מכן נכנסנו לסרט,

Shoshi Arama
גם אני נסעתי באוטובוס ולבד ללישכת הגיוס. לחתונה גייסתי את הרכב של גיסי מפני שלנו לא היה.