ישראל פרקר
חברנו עמי (עמיהוד שידלוביצקי) נתן לי קצה חוט, שסיקרן אותי לחפש מידע כדי להאריך את החוט. לדבריו, העותומנים גירשו את תושבי המושבה ראשון לציון בעת שליטתם באזור ואין הרבה מידע על האירוע.
חקרתי וחקרתי ומצאתי שבאמת רוב המידע "נעלם", משום מה, וכתוב עליו מעט בספרים, שמצאתי, ומאומה לא מצאתי ברשת האינטרנט.
באפריל 1917 מוציא ג'מאל פחה פקודת גירוש לכל יהודי יפו ,תל-אביב ומושבות המרכז (פתח תקווה, ראשון לציון, עדנים, נווה ירק, שדי חמד וכולי…): נותן להם שבוע אחד להתפנות. אלפי יהודים הופכים פליטים, ובורחים לגליל ולטבריה, שם עוקצים אותם היתושים, וחלקם מתים בתשישות, רעב ומחלות. וזאת בנוסף לעניין עם הבולים של קק"ל, שעדיין אסור להם להדביק!
מתוך מאמר של מנשה מאירוביץ בספרו של דוד יודילוביץ:
בשלשה לאפריל קבלנו הזמנה לבוא ליפו לבית הממשלה ששם יהיה גם ג'מאל פשה. החלטנו לבקש את ג'מאל פשה להקל את הגירוש.
הלכנו: מאיר דיזנגוף, אברהם בריל, ישראל זיגר ואני, מנשה מאירוביץ.
בשעה עשר נכנס ג'מאל פשה לחדר שחכינו לו. פניו היו כבדים; הרגשנו שהמצב השתנה לרעה. הוא פנה אלינו בצרפתית בטון מוחלט:
"אלה הן הפקודות האחרונות שאני נותן:
א) מוכרחים לעזוב את יפו כולם, בלי יוצא מן הכלל. רק דיזנגוף הוא היחידי שיש לו הרשות לבוא לפעמים מפתח תקוה ולטפל בענייני תל-אביב.
ב) את המושבות צריכים לעזוב. רק אלה שיש להם פרדסים יכולים להישאר עם שני פועלים כל אחד – לפרדס גדול, ועם פועל אחד לפרדס קטן.
בעלי כרמים ושקדים יכולים להישאר ורק הבעלים בעצמם, בלי פועל. כל אלה יישארו בלי המשפחה.
במושבות פלחה יכולים להישאר עם משפחתם עד אחרי הקציר. בשביל ראשון-לציון בתורת יוצא מהכלל אני מסכים לרשימה של 91 בעלי כרמים, פקידים ופועלים.
עד יום השלישי (ב' לחוה"מ פסח) 8 לאפריל. כולם מוכרחים לעזוב את מקומם. ואתם צריכים לדעת שכל אלה שאני מרשה להם כעת להישאר במקומם – ולא לתמיד: הם צריכים להיות מוכנים בכל רגע לקבל פקודה ממני לעזוב את מקומם במשך שעה אחת, וזה יהיה המומנט היותר רציני".
בזה הוא גמר. הוא הבטיח לעשות גם הנחות למהגרים, לתת אפשרות לבקרם ועוד. הוא הבטיח לתת לי רישיון בשביל 3-2 אנשים לבקר בשעת הצורך את ירושלים, דמשק ובירות בענייני היקב.
לבסוף הוא פנה אלינו ואמר: "קשה לי לתת פקודות כאלה, אבל אנחנו במצב מלחמה" – ועזב אותנו.
20 אפריל 1917
שלחו לפתח-תקוה ג'נדרמים לגרש את כל המהגרים מיפו ותל-אביב לצפון. אין יותר כוח לסבול.
אלפים נפשות הביאו ביום אחד לתחנת ראש-אל-עין, בלי אוכל. הרכבת שעברה לחיפה לא רצתה לקחת אותם, ומי יודע כמה מהם יצטרכו להישאר תחת כפת השמים בחום היום וקור הלילה, בלי כל מזון!
נתקבלה פקודה בראשון-לציון רחובות ונס-ציונה:
במשך 24 שעות לעזוב את המושבה. הגזרה נוגעַת לכולם, חוץ מ-91 (שג'מאל פשה קבל את הרשימה): הכורמים, פועלי היקב. פרדסנים וכורמים (בלי משפחה). הפקודה יצאה מאת ג'מאל פשה. ההתרגשות במושבות רבה. לא ידוע מי נכנס לרשימת ה-91. באנו לידי הסכמה עם הקימקאם עלאלה שיזרעו שומשמין בין כרמי השקדים. לאלה הוא נתן רשות להישאר על המקום ולסדר רשימה חדשה.
ממילא מובן שכולם מוכנים לזרוע שומשמין!
היציאה בכל זאת התחילה. התחילו באורפלים, ובתימנים שאין להם רכוש במושבה. מכינים להם עגלות וצידה לדרך. מצב הרוח הוא כספינה טובעת בים, וכל אחד מתאמץ רק בשביל עצמו ואינו יודע רחמים.
נסעתי ליפו לסדר את רשימת זורעי השומשמין עם הקימקאם. מצאתי אותו ע"י הסריה עם אחד הפקידים. באותה שעה באו מ. דיזנגוף, ש. רוקח, א. קראוזה ואברבאיה לקבל אצל הקימקאם הקלות שונות. אחרי משא ומתן ארוך הסכים הקימקאם שעוד 55 גברים יישארו על המקום עד אשר יגמרו את עבודת השומשמין. גם זו לטובה…
———————————————————————-
מתוך הספר ניחוח אדמה תחוחה – בועז הורביץ
גזירת הגירוש לא פסחה גם על ראשון לציון. ב-2 באפריל 1917 נמסרה באסיפת הוועד "הגדול" פקודת הממשל הצבאי: על אוכלוסיית המושבה לנטוש את המושבה ולהגר צפונה. רגשות אימה וחרדה, חשש
ודאגה לבאות אפפו את המושבה. מנהיגות המושבה, בראשותו של "ועד העדה", לא איבדה את עשתונותיה והצליחה להתאושש במהירות ולעודד את אנשי המושבה.
לאחר שנמוגה סערת הרוחות וחלקים גדולים באוכלוסייה החלו להשלים עם המצב החדש, ניצב בפניהם הוועד, בחן את הנסיבות שאליהן נקלעו ותכנן וקב את כללי ההתנהגות. לזכותה של מנהיגות המושבה עמדו הסמכות והאמון הרב שרכשה וצברה בקרב אנשי המושבה במרוצת השנים. כך עלה בידה להכתיב אורח חיים חדש לאוכלוסיית המושבה, שנדרשה להגר.
הוועד לא כיחד ולא הסתיר כי יש להתכונן לאפשרות שעם מתן צו הגירוש, שיהיה צורך לבצעו תוך שעה – תיהרס המושבה! כדי להתכונן לבאות נקבע שלייב גולדשטיין יסע לְזְכרון יעקב לטפל בהכנת מקומות
לקליטת המהגרים. עוד נקבע, כי בכל עת ובכל מקום בגלות תישאר אוכלוסיית המושבה מלוכדת תחת ידו של הגוף המרכזי. כן נקבע כי הקבוצות השונות באוכלוסיית המושבה ידאגו, בהנהגת ראשיהן. לבצע את ההגירה, בהסתייע באמצעים שיספק הגוף המרכזי.
עדת הכורמים תדאג למחייתן ולשלומן של המשפחות ותסייע גם לחלקי אוכלוסייה אחרים בהתארגנות למסע ההגירה: העגלות, בהמות העבודה והבקר יהיו רכוש הכלל ובעליהם יקבלו את תמורתם לפי שיוויים. המהגרים יקחו עימם חומרי בניין לצורך הקמת דיור ארעי במקום חנייתם;
הסינדיקט וחברת "כרמל מזרחי" יועידו את הכספים שבידיהם לרשות ההגירה; שתי ועדות יבטיחו את מימוש ההחלטות בנוגע להגירה: האחת תפעל במושבה והשנייה במקום ההגירה.
ב-5 באפריל 1917 הודיע ראש הוועד, דב לובמן, כי ההגירה תחל בשבוע הקרוב וכי לאחר מכן יהיה על בני המושבה למסור לוועד את האמצעים הכספיים, את כלי ההובלה וכל השאר הנדרש, כדי שיהיו באחריותו ובשליטתו.
לאחר פגישה שקיימו מ' מאירוביץ ונציג חברת יק"א, בריל, עם ג'מאל פאשַה, מפקד המחנה העות'מאני הרביעי ושר הימייה, הם דיווחו על הקלות שהעניק ג'מאל פָאשָה בסדרי הגירוש. לבעלי הפרדסים, הכרמים והפרות ולקומץ של פועלים ולעובדי היקב הותר להישאר. היינות שהצטברו ביקב יועברו בעגלות צפונה לבל יפלו בידי האויב; כן הורשו להישאר במושבה מי שיזרעו בשדות דורה ושומשומין, 20 דונם ומעלה לאחד. בכך ביקש הפאשה להבטיח מזון בסיסי לצבאותיו.
ההיקף הכולל של העבודות להכשרת הקרקע, החריש וזריעת הדורה והשומשומין עשוי היה להגיע לאלפי דונמים והיה כרוך על כן בהוצאה כספית ניכרת. כדי לאפשר לעמוד בה נקבעו סדרי מימון מיוחדים, שבהם ישתתפו הסינדיקט יחד עם האיכרים ושאר חלקי האוכלוסייה במושבה.
כדי לממש את תכנית הזריעה ללא תקלות, נתמנה צוות שכלל את יצחק טרכטנברג, לייב גיסין ומרדכי אברמוביץ. באפריל 1917 כינס שמואל אוסטשינסקי, שהיה חבר בוועד ההגירה, את הזורעים המיועדים וזירּזם להקדים ככל האפשר את הזריעה, כדי שהמשפחות יישארו במושבה. ב-12 באפריל 1917 החליטו הזורעים לצאת ביום המחרת לעבודתם.
ההוצאה לפועל של צו ההגירה נדחתה, אך חרדתם של אנשי המושבה מגירוש אפשרי עמדה בעינה עוד זמן רב.
המחצית הדרומית של הארץ נפלה בידי האנגלים, ואילו המחצית הצפונית נותרה בידי העות'מאניים. בספטמבר 1917 עמד הוועד על הצורך לספק במושבה מעונות למהגרים מיפו לפתח תקווה. על "ועדת הדירות" של המושבה הוטל לערוך רשימה של כל המעונות, החצרות והרפתות, שאפשר יהיה (לאחר ביצוע התיקונים שיידרשו) למוסרם לרשות המהגרים לפני בוא הגשמים. המושבה סייעה גם ליהודים המהגרים מעזה.
שימו לב: בספר "ניחוח אדמה תחוחה" נכתב: " ההוצאה לפועל של צו ההגירה נדחתה, אך חרדתם של אנשי המושבה מגירוש אפשרי עמדה בעינה עוד זמן רב."
מנשה מאירוביץ שחיי באותה תקופה כתב: " היציאה בכל זאת התחילה. התחילו באורפלים, ובתימנים שאין להם רכוש במושבה. מכינים להם עגלות וצידה לדרך. מצב הרוח הוא כספינה טובעת בים, וכל אחד מתאמץ רק בשביל עצמו ואינו יודע רחמים."
אז מה באמת התרחש בראשון לציון באותה תקופה? בחצי השני של שנת 1917 לפני שגורשו בעותומנים מהאזור?
האם בסוף גידלו במושבה שומשום, ואיך טיפלו בו?
אלפי מגורשים מת"א ומהמושבות נדדו צפונה וחלקם מתו ממחלות שונות ונקברו בבתי קברות בדרך. האם יש גם תושבי ראשון שקבורים תחת מצבות ללא שמות בבתי קברות בצפון?
לא מצאתי מידע נוסף ותשובות לשלוש שאלות אלה. אשמח לקרוא תגובות מחכימות ומוסיפות מידע לי ולמתעניינים.
כתיבת תגובה