כשצילמתי אמש, במלואו, את הפסיפס הנמצא על קיר הסמוך לבניין העירייה, מצאתי באחד הקטעים שלוש רצות.
אחת מהרצות היא ניצה וולפנזון , מוותיקות ראשון.
עבודת הפסיפס היא פרי יוזמתו של ראש העיר לשעבר מר מאיר ניצן. "בפסיפס אוסף של משחקי ילדים שהיו נהוגים בראשון לציון ובארץ ישראל בכלל, קטעים מזיכרונות וותיקי העיר ושירי ילדות עליהם גדלנו". הפסיפס תוכנן ובוצע על ידי יעל פורטוגז בשיתוף תלמידי חטיבות הביניים בעיר.
אני אוהב מאוד את השיר משמאל על "רגליים יחפות, צמות דקיקות יפות, מכנסי התעמלות עם גומי וגופיית "אתא"."
נשמח מאוד אם ניצה תספר לכולנו על הפעילות הספורטיבית (באיזו שנה?) ועל השיר הנוסטלגי.
ניצה וולפנזון:
באחד מביקורי בעבר בראשון צילמתי את הרחבה שעליה נערך המרוץ הנ"ל, כפי שנראית היום. המתקן הלבן נמצא ממש "מעל" מסלול המרוץ הלבן שנראה בתמונה למעלה.
ניצה וולפנזון:
האמנית ראתה במוזאון כעין שיר שלי שלדעתה התאים לנושא וביקשה להשתמש גם בו. לאחר עבודה שהיתה בוודאי מסובכת נקבע ה"שיר" על יד התמונה אך יש כמה שגיאות. לא נורא, איני בטוחה שרבים יעמדו ויקראו… אבל עד כמה שאני זוכרת בצד השני יש שיר של ביאליק. הנה אחד הנוסחים של ה"שיר" שלי הנדון: (כתבתי בשורות קצרות כדי לא להאריך ומתקבל כעין שיר).
ניצה (הורבץ) וולפנזון
רגליים יחפות,
צמות דקיקות יפות,
מכנסי התעמלות עם גומי וגופיית "אתא"
"החופש הגדול" – סוף-סוף הגעת.
נתגלגל בין חמוקי החולות בפאתי מערב
נרחיק עד "בית השומר" בסיכון רב.
המיית המשאבה תקרא לנו מהפרדס, ממרחק
"בריכת לבונטין" – מים צלולים, שחייה ומשחק.
נשתעשע ב"מגרש המשחקים" ב"גן המושבה"
שדרות הדקלים עדות לצהלה ולמשובה.
בפינה הקרובה, בית צנוע, מקדש מעט:
– "ספרייה", כבר קראנו את כל הספרים כמעט.
במרפסת תעשיית "קיפקות" ו"טייארות" פורחת
דפי-מחברת, "קאנישים" מקני-סוף, דבק (מקמח ומים) בצלחת.
סרגל-עץ, מדידות, דיוק, זוויות, קיפולים וגזירה,
"חוט שפוגט" נכרך על מקל ביד זריזה ומהירה.
מתח, כסיסת צפרניים – הקשר יהיה "מוזן" [מיזאן] ומדוד היטב
רק כך, עם זנב אצילי, במעופם ישמחו את הלב.
בחצר מובילה מדרכה ל"רחוב הכביש"
עליה נצטופף כולנו חיש.
"קלאס" עם "שמיים", "פשטה" ו"חמש אבנים",
גולות "ראסיות" עם "מוֹר" – משחק של בנים.
"פוֹרְפֵרָה" חגה, שיכורה, נוטה על הצד
החוט נותר ביד, נטוש, בדד…
"קופצים על חבל", לבד ובחבורה
רק שלא יקראו לנו הביתה חזרה.
המדרכה נעזבת, נפוצים ומסתתרים ב"מחבואים"
נותרו "תופסת", "מטפחת", "מחניים" ו"עֲמודוּ" לימים הבאים.
"מתי כבר ילכו, יגידו 'פוס', ויעזבוני במנוחה,"
סח השיח המטפס, החבלבל, הכרוך על משוכה.
"מתנכלים, תולשים את ניצניי הסגולים
ולקפיצה – מושכים מתוכי את ה'חבלים'.
ימשיכו, ודאי, ב'אדוני המלך', 'ירק' ו'פרה עיוורת'
ורק המחשבה לחזור הביתה בליבם אינה מתעוררת."
הקורא מילותיי אלה, אנא סלח ואל תטיל בי סרה
אם מילה זו או אחרת נראית לך מוזרה
בשכונה שלי, בראשון, כך דוּבּר ואלה היו המשחקים
זיכרונות נעימים שעם הזמן אינם נשחקים.
אם יש לכם סבלנות – נוסח אחר של אותו "שיר" החופש הגיע
רגליים יחפות, מכנסי התעמלות וגופיית 'אתא'
'החופש הגדול' – סוף סוף הגעת.
נתגלגל בין חמוקי החולות בפאתי מערב
נרחיק עד 'בית השומר' בסיכון רב.
ובינתיים, בבית, בחופש – נחוץ
להציץ ולראות מה קורה בחוץ:
בחוץ, בדרך החול, אבק נישא, מתרגשת תכונה –
פעמון עגלת-הנפט מזעיק את כל השכונה.
הנה גם מחלק המכתבים נכנס ויוצא בפתחי הבתים
ואל בולי 'קבר רחל' ו'כיפת הסלע' אנו שולחים מבטים.
מחר תגיע גם עגלת-הקרח העמוסה
נקנה 'חצי-בלוק', נלקלק בגנבה ונפתח במנוסה.
אולי נשמע את הקריאה 'ב-ק-ב-ו-ק-י-ם!'
ואף אם מחדד הסכינים יגיע – נמשיך במשחקים.
'קלאס' עם 'שמים', 'פשטה' ו'חמש אבנים',
גולות 'ראסיות' עם 'מוֹר' – משחק של בנים.
'פוֹרְפֵרָה' חָגָה, שיכורה, נוטה על הצד
החוט נותר ביד, נטוש, בדד…
ניצה וולפנזון:
לי לציין שלעומת הכתוב על גבי התעודה שלי הנ"ל – תחרויות יום הספורט ("אות הספורט") לאחר קום המדינה נערכו על ידי משרד החינוך.
בשנת 1949, בכתה ח', השתתפתי ביום ספורט כנ"ל במגרש מכבי ובמרוץ 60 מטר וזכיתי במקום ראשון. אלמוני צילם ומסר לי את התמונה המ"צב. מימיני שרה קבשנבסקי ז"ל משמאלי נעמי פרידמן ז"ל ומאחורי ישראלה מלמד שתיבדל לחיים ארוכים. התמונה הגיעה כנראה גם למוזאון ולימים טילפנה אלי האמנית יעל פורטוגז וסיפרה שהיא עומדת להכין פסיפסים בנושא משחקי ילדות שייקבעו על קיר על יד בניין העיריה. ביקשה את רשותי להשתמש בתמונה וכמובן נעניתי ברצון. זו התמונה ההיסטורית… ואפשר להתרשם מעצי הדקל שבגן העיר כיצד נראו אז. ואת עבודתה המרשימה של יעל פורטוגז ניתן לראות בצילום למעלה שצילם ישראל פרקר.
ניצה וולפנזון:
וזהו הסמל שקיבלתי (סמל אות הספורט 1946)
ניצה וולפנזון:
ישראל – לבקשתך. זה ההסבר לפסיפס המתאר את תחרות המרוץ.
המורה שלנו להתעמלות ב"בבית הספר העממי" (היום "חביב") היה זיגי רוזנברג. הוא עודד במיוחד תחרויות מרוץ. הן נערכו בחצר בית הספר לאורך שדרת הקזוארינות מהחלק העליון של בית הספר לחלק התחתון (שם היו הכתות הנמוכות בבניין נפרד).
זו הייתה ירידה ולא הייתה בעיה לרוץ. ליתר דיוק ההתחלה הייתה למעלה על יד המבנה הקטן של בתי השימוש – ואז זיגי היה אומר "להתחיל לרוץ מה"קיוסק" עד הכתות למטה. תחרויות אלה היו במסגרת כתתית בשעור התעמלות.
כאשר למדתי בבית הספר בשנים האחרונות של שנות הארבעים היה נהוג לערוך יום ספורט שנקרא "אות הספורט". זה היה מפעל של הוועד הלאומי לכנסת ישראל – המחלקה להכשרה גופנית וכלל תחרויות בריצת 60 מטר, קפיצות לרוחק ולגובה, זריקת כדור הוקי והדיפת כדור ברזל. המצטיינים קיבלו תעודה וסיכת אות הספורט.
איני זוכרת אם כל המקצועות האלה נערכו אצלנו. מאחר שהיה צורך בשטח גדול לתחרויות, ובחצר בית הספר לא היה כזה, הן נערכו במגרש מכבי שהיום "נכבש" על ידי בניין העירייה החדש. מצרפת תמונת תעודה כזו (שחתומים בה המחנך דוד כספי ומורה ההתעמלות זיגי רוזנברג) וכדאי לשים לב לבול של קרן הקיימת. ובהמשך אצרף תמונת סמל את הספורט שקיבלתי בשנת 1946 .