המברק

ניצה וולפנזון

בבת אחת חזרתי הרבה שנים לאחור.  מברק ישן התבלט בין מכמני ניירת ישנה. שתי חברותי חנה ושושנה –חברות מאז כתה א'  ועד היום – שלחו לי מברק ברכה ליום ההולדת.  ברעדה לקחתי את המברק ליד כדי לראות את התאריך בחותמת הדואר –  16.2.1954 י"ג אדר א ' תשי"ד. המברק הצהיב  ושערותינו כבר הלבינו ואנו נהנות להיות סבתות לנכדים.  חגגתי אז יום הולדת 19. לפי התאריך (בחותמת גם תאריך עברי!)  הבנתי שהייתה  זו שנה מעוברת לכן לא חגגתי את פורים באותה שנה, שבכל שנה חל סמוך ליום הולדתי, והיה זה "פורים קטן" של אדר א'.

גרתי בראשון לציון בשכונת קרסון (היום רחוב טרומפלדור) לא רחוק משדה החיטה שהפך לאספלט של התחנה המרכזית הישנה, והייתי הולכת בין השיבולים כדי להגיע לרחוב עין הקורא ושם היה ביתה של חנה. הלא היא היום חנה קוזי-רוטשילד, שלהוריה היה הקיוסק המיתולוגי בפינת מוהליבר- רוטשילד.  בילדותנו היה זה מקום התכנסות לאחר הסרטים בקולנוע "נעמן" או "ראשון" כדי לשתות גזוז חמוץ מתוק או "צוף" ולשמוע את החדשות ברדיו שהיה  בקיוסק והיה מקור משיכה . שמענו גם את פרשנותו של משה מדזיני על הנעשה בעולם ומסביבנו היו גם מבוגרים  שהקשיבו ברצינות רבה. אביה של חנה, לודוויג יהודה רוטשילד, היה גם צלם מוכשר ובזכותו יש בידי צילומים מלאי זכרונות מאותם ימים.

 חנה קוזי-רוטשילד מוכרת היום בראשון ואהודה.

לחברתי שושנה לא יכולתי ללכת ברגל אלא לנסוע באוטובוס. התגוררה אז בבניין שהיה סמוך לבית החרושת "תרזה" (מצפון למושבה בדרך לבית דגון ועסק בדברי עץ) כי אביה היה המהנדס של המפעל. באחרונה סיפרה לי מה שהיה בזמנו סודי ביותר – כעזרה למאמץ הבטחוני בנו במפעל מטוס מעץ שישתתף  במלחמה. כרגע עולה זכרון ילדות, תמונה ברורה כשאני עומדת בפתח חדר העבודה בדירה שעל יד "תרזה", ולא מאמינה למראה עיני כשאבא של שושנה מדגים לכבודי כיצד הוא חותך דפים במכשיר שלא הכרתי שנראה כגיליוטינה. 

ואיך התגברה שושנה על המרחק מבית הספר – רכבה על אופניים בכביש ראשון-בית דגון שלא היה אז עמוס כהיום.

שושנה היא היום שוש מונק-קשת  וגם היא מוכרת ואהודה בראשון.

למדנו "בבית הספר העממי" (היום "חביב"). שושנה ואני בכתות א-ג' עם המורה תמר קרון-אבן, בתו של המנהל אדון קרון, וכתות ד-ח' עם המחנך דוד כספי.  חנה למדה בכתה מקבילה.

 בכל בוקר נערך מסדר והועלה הדגל בליווי שירי מולדת וקריאה משירי המשוררים. אחר כך בדקו תורני "אגודת הבריאות" אם גזרנו את הציפורניים ולא שכחנו להביא את מפית האוכל.

למדנו בימי מלחמת העולם השניה ומלחמת השחרור וסיימנו בשנת תש"ט כשהמדינה היתה בת שנה. היינו "דור התקומה" וחווינו אירועים היסטוריים. בצד ריקודי-שמחה בחצר בית הספר בכ"ט בנובמבר 1947 וביום הכרזת המדינה ב1948, ליוינו בכאב חיילים חללים בדרכם האחרונה לבית הקברות, ישבנו במקלט בבית הספר בזמן הפצצת ראשון על ידי מטוסים מצריים ב-3 ביוני 1948 (נהרגוו 25 תושבים ונגרם נזק רב)  וכמובן זוכרים את ה"אודים" הרזים והחיוורים שבאו ללמוד איתנו כשנותרו לאחר השואה והתקבלו במושבה. היינו גם עדים לכיבוש המחנה הצבאי סרפנד כשהערבים השתלטו על המחנה עם צאת האנגלים וירו לעבר השכונות המזרחיות של ראשון.

כאשר עברנו  מ"בית הספר העממי" ללמוד בגמסיה הריאלית בניהולו של אליעזר קררי שונה שם בית הספר ל"חביב" וגם המושבה קיבלה מעמד של עיר. 

המברק גרם לי פרץ זכרונות נוסטלגיים ועכשיו אני רואה  שכתוב בו שהוא נשלח מגדרה. תמהתי – מה לגדרה ולראשון? נזכרתי ששושנה וחנה שרתו אז בצבא ושתיהן היו באותו יחידה בדרום. והנה טרחו לשלוח לי מברק ושילמו עבור שתי מילים… כך כתוב. גם אני שרתתי בצבא אבל עמדתי אז להשתחרר כי חודשיים לאחר מכן נישאתי לאברהם.

•