שמוליק אלמוג מלמוד
נולדתי בשנת 1942 בראשון לציון. עד גיל 5 התגוררנו באזור הוותיק של העיר ברח' לבונטין (פינת לובמן).
בשנת 1947 עברנו למערב העיר לשיכון נווה עובד שלימים שונה שמו לבית מעון. השכונה הוקמה לרגלי החולות, אותן דיונות חול שהשתרעו עד חוף הים.
בבית-מעון העברתי את כל שנות ילדותי ובגרותי, מטרם הקמת המדינה ועד לאחר מלחמת ששת הימים, מעל 20 שנה.
את ספרון "זכרונות בית מעון" הפקתי בשנת 2018.
בספרון אני מעלה כ 20 פרקים של חוויות בתקופת הילדות, מגיל גן חובה 5 ועד גיל 14 תום למודי בביה"ס בארי.
הפרקים מעלים זכרונות מההווי בשכונת בית מעון, בביה"ס בארי ובמרחבי החולות ששימשו שדה המשחקים של ילדי השכונה.
פרק 2. מעללינו במחצבת החול של ביהח"ר לסיליקט
בסוף רחוב רוטשילד, היכן שנמצא כיום קניון בן-גוריון, עמד במשך עשרות שנים בית החרושת ללבני סיליקט (ביח"ר תאום פעל גם בנחלת יהודה בקרבה לשכ' עזרא-ובצרון). כחומר הגלם ליצור הלבנים שימש החול הצהוב שנכרה מעמק הדיונות שבקרבת בית החרושת.
במרחק של כקילומטר, בלב הדיונות, הייתה מחצבת חול, ומחפר ירוק וישן (ה"באגר"-מחפר בגרמנית) עבד שם מדי יום, חפר בבסיס הגבעות והוציא חול זך ונקי.
מבית החרושת ועד לבאגר השתרעה מסילת ברזל צרה עליה נסעה הלוך ושוב קרונית ממונעת קטנה שהובילה את החול הישר לאולם האחסון.
מפעיל הבאגר היה שכננו מרח' ארלוזורוב, מר משה צ'בן (אבא של אביבה).
לנו, ילדי השכונה, שימשה מחצבת החול אתר משחקים נפלא. מר צ'בן, שמאד אהב אותנו, היה מדי פעם מושיב לידו בתא המפעיל אחד מאתנו, עושה לנו סיבוב של כיף, מעגל שלם של צריח המחפר, ואפילו נתן לנו לפעמים לאחוז בידיות ההפעלה.
באתר כריית החול נוצר מכתש גדול עם קירות תלולים ומוצקים שהתנשאו לגובה של כ- 10-15 מטרים, ובכל עת שהבאגר לא פעל, גלשנו ממרום המחצבה לתחתיתה בהנאה מרובה. ה"מתאבדים" שבינינו גם העזו וקפצו אל בור המחצבה, כשתוך כדי נפילה היו פוגשים את המשך המדרון וגולשים לתחתיתו.
א. היום בו אילן (כמעט) נקבר בחיים
הימים הפעילים ביותר שלנו במחצבה היו בשבתות ובחגים. אז לא הייתה שם כל פעילות ולא היו מבוגרים בסביבה, ואנחנו פרקנו כל עול בקפיצות וסאלטות תוך קריאות "טרזן".
באותה שבת הגענו למחצבה 3-4 חברים והתמקמנו בלב המדרון, כשרוח שטות נכנסה בנו והתחלנו לחפור בידיים בור בתוך הקיר התלול.
לאט-לאט הרחבנו את הבור והעמקנו אותו עוד ועוד. בשלב מסוים רק אחד מאתנו, אילן שטיינמן (חי כיום בדרום אפריקה), התקדם בראש החופרים לעומק הבור כשהוא דוחף לאחור את החול שחפר.
באותו הרגע הפתיעה אותנו מפולת, גוש חול ענק התמוטט מעלינו והחליק במדרון כשאנו גולשים יחד אתו. מעלינו ראינו רק את קרסוליו של אילן מבצבצות מהחול כשהן מפרפרות ובועטות לכל עבר.
אנחנו התאוששנו מהר וטיפסנו אליו אחוזי טרוף, תפסנו אותו ברגליו ותוך שניות שלפנו אותו מתוך המפולת, כששערו, עיניו, אפו ופיו מלאים בחול והוא על סף חנק.
כמובן שאילן התאושש מהר. עזרנו לו להתנקות מהחול כשאנו מתפקעים מצחוק, אך גם הבנו שכנראה הפעם קצת הגזמנו.
ב. המצנח שלא נפתח
הגובה של מכתש המחצבה והחול הרך בתחתיתו הכניסו לראשי את הרעיון שקפיצה עם מצנח יכולה להיות חוויה מטורפת.
ראובן ליבר, חברי הטוב, ואנוכי נרתמנו למלאכה, השגנו מאימהותנו סדין ישן, גזרנו רצועות כתף מתרמיל גב ישן, אליהן קשרנו ארבעה מיתרים מחבל כביסה. את קצותיהם קשרנו לארבע פינות הסדין, וכך יצרנו לנו "מצנח" תוצרת בית.
שמחים וטובי לב יצאנו אל מחצבת החול. אני חגרתי את רצועות הכתף בזמן שראובן מסייע לי באחזקת הסדין אסוף בזרועותיו, תוך כדי ביצוע קפיצת חיי לעמק המדרון.
כמובן שה"מצנח" לא נפתח באותם מטרים ספורים שרחפתי באוויר, ואני נפלתי כשק תפוחי אדמה אל החול הרך שבתחתית המדרון.
חברי ראובן לא נרתע מההתרסקות שלי, ובסיוע שלי גם הוא קופץ אל המדרון ומסיים בחבטה על ישבנו.
בנס יצאנו שלמים מהקפיצה המגוחכת הזאת ויותר לא חזרנו על אותה שטות.
בתמונות – בית החרושת ללבני סיליקט שבקצה רח' רוטשילד והבאגר של צ'בן והקרונית.
כתיבת תגובה