זיכרונות ילדות משיכון המזרח – 2

מנוח שמלץ מביא פרק שני בזיכרונותיו:
פרק 2
המשך ילדותי -שיכון המזרח

שיכון המזרח בשנות החמישים של המאה ה-20 היה כור היתוך של ממש. ערב רב של אנשים שעלו מכל קצוות תבל והביאו עימם מנהגים, אורחות חיים, ריחות וטעמים שהתחברו יחד למיזוג גלויות אמיתי. 
בשיכון הקטן גרו יחד "ווּזְווּזִים" עם עיראקים, תימנים עם רומנים, תורכים עם רוסים וכולם הכירו את כולם.
חלק מהשכנים שלנו היו בעלי עגלות שכונו "בּעלֶגוּלֶה" – שרמן מכר קרח, אבא של דוד שייביץ, שלמד אתי בכיתה, מכר נפט וחגולי, אבא של יעקב יחזקאל, שגם הוא למד איתי בכיתה, היה בעל מאפיה קטנה לפיתות עיראקיות.
חגולי היה מסתובב עם הסוס והעגלה ברחבי השיכון ומוכר את מרכולתו.
מלבד קורצטק החלבן היו עוד שני חלבנים בשיכון: האחד נקרא שוורץ ולשני קראו הוריי בִּיהֶמֶה. לביהמה הייתה פרה בחצר ולא אחת התעוררו מחלוקות ומלחמות על שטחי המחיה וחלוקת החלב.
ראובן שוורץ, ה"קרימינל" הקטן, הכניס לאחוריה של האתון של קורצטק פלפל חריף על מנת שתברח ולא תחזור!
שכנים אחרים שגרו בסמוך לנו היו בְּלוּמֶה הספר, רומני עם מבטא כבד, וינשטיין החייט וגם קופרשטוק, הסנדלר ומשפחת קלמוס שבנה המאומץ, משה רינגלר, היה שחקן מצטיין בהפועל שכון המזרח. היו לנו כמובן גם כמה שכנים תימנים.
משפחת בּוּרִיָה התימנית על דורותיה, גידלו בוטנים בחצר ביתם. אהבתי לאכול את הבוטנים כשרק התחילו להתייבש ומאז יש לי חיבה לבוטנים לא קלויים.
בסמוך להם גר מתווך דירות תימני בעל עין אחת, שכל משרדו נוהל בפנקס ופתקים ובתיווכו מצאו הורי את הבית ברחוב עלייה. הוא היה טיפוס מפחיד ומעולם לא העזתי להביט ישירות בעיניו.
שכן תימני נוסף היה אדם רשע בשם …. שהיו לו שש בנות ובן אחד. כשבתו הבכורה בת שבע לא הייתה נשמעת לו היה קושר אותה בשרשראות ברזל לעץ ומפליא בה את מכותיו בשרשרת נוספת. צרחותיה זעזעו את כל השכונה והמחזה כולו היה מחריד.
היו זוג אנשים מבוגרים, חשוכי ילדים, שהגיעו מרוסיה עם כלבת פינצ'ר חומה, קטנה. איש מהם לא דיבר עברית וכל היום שמענו אותם משוחחים עם כלבתם ברוסית.
והייתה גם השכנה ציפורה שכונתה "ציפקה פייר", שידה בכל ויד כל בה. ציפקה עשתה שמות בכל השיכון, הרביצה וצעקה על כולם ללא אבחנה, והייתה מעורבת כמעט בכל קטטה.
הייתה לנו שכנה סינית, אם לתאומות והיה לנו גם את דוד "הזָ…..", שהיה כנראה פדופיל שנהג להושיב את הילדים על ברכיו ולשחד אותם בממתקים. נוּרִי העיראקי, היה משתכר בכל אירוע וכולם היו מתאספים סביבו ומתפוצצים מצחוק כשהיה מתאר איך דוד "הז…..ן" שוכב עם אשתו והוא נאלץ לישון ברחוב.
התימנים נהגו לערוך את החתונות והשמחות המשפחתיות שלהם ברחובות השיכון. הם פשוט מתחו גרלנדות בין העצים והעמודים, הציבו בחוץ שולחנות וכיסאות וכיבדו את כל תושבי הרחוב במרק רגל תימני שהתבשל בסירים ענקיים. ניחוח המרק התפשט בכל הרחוב והתערבב בריח הפופקורן, שנקרא אז "גלי". אירועים אלו היו עבורנו ימי חג. התגודדנו ליד הסירים וזללנו מכל הבא ליד.
היו בשיכון גם שפע הלוויות, אזכרות וימי "שבעה" בהם הגיעו כל השכנים להשתתף בצער, לנחם אבלים וכמובן, להתכבד במאכלים השונים. אצלנו, הפולנים, לא היה כיבוד עשיר באירועים כאלה. אהבנו במיוחד את האזכרות בבתי השכנים הטורקים, שם נהגו להכין רחת לוקום וממתקים ולחלק לכולם.