מנוח שמלץ
פרק 3
ביה"ס ע"ש דוד רמז ועוד
בבית הספר היסודי ע"ש דוד רמז ביליתי פחות בלימודים והרבה יותר במשחקים.
לפני שעליתי לכיתה א' הזהירו אותי חברי שלמורה רינה, המלמדת את כיתה א', יש ציפורניים ארוכות כל כך עד שהן יכולות להיכנס מצד אחד של הזרוע ולצאת מהצד השני! פחדתי ממנה מאד ונזהרתי מאד שלא תנעץ בי את ציפורניה מצד אחד ותוציא אותן מהצד השני…
בילינו שעות במשחקי כדורגל. כיון שהייתי רץ מהיר, שיחקתי בתפקיד קיצוני ימני.
בסוף כל שנה יצאנו לטיולים למדבר יהודה, למצדה, אליה עלינו דרך “שביל הנחש" לקראת הזריחה. לעין גדי ולנחל דוד, לירושלים וליעדים רבים ואחרים בארץ. החוויות אותן חוויתי באותם טיולים בלתי נשכחות גם היום ובכל פעם שאני חוזר למדבר יהודה צצים בי הזיכרונות אותם אני נושא מנעורי.
אחי יונה היה בריון חזק, שהוכתר למלך השכונה. הייתה לו קבוצת חברים שעד היום מלווים אותו. יונה וחבריו הקימו להקה, אני הייתי מזדנב אחריהם לכל מקום ויונה היה מגרש אותי. בגלל שיונה היה כזה בריון, הייתי מרשה לעצמי לריב עם ילדים אחרים. הייתי מקניט אותם וכשבאו להרביץ לי הייתי צועק: "יונה!!" כשאבא תפס אותי או את יונה בשקר או כשאיחרנו לחזור הביתה, היה מחטיף לנו כהוגן בחגורה מעור שתלה על הקיר. הוא נהג לאיים עלינו "אתן לכם כזאת סטירה – שהקיר כבר ייתן לכם את השנייה!"
יחד עם יונה הקמנו קבוצת כדורגל שנקראה "הדרקון הצהוב". היינו צריכים למצוא תלבושת לשחקני הקבוצה ולמרות שלא הייתה לנו פרוטה, מצאנו דרך לקנות חולצות. לאחד מהילדים ויטלי שמו ששיחק בקבוצה היה דוד בשם אפרים, שהיה רווק. אפרים היה נהג מונית שהתגורר במחסן בבית הוריו של ויטלי. את כספו נהג אפרים להחביא מתחת למזרון במחסן. באחד הימים התגנבנו לחדרו, הוצאנו כמה שטרות מתחת למזרון והלכנו לחנות "אתא" בשיכון המזרח, לקנות חולצות לשחקני הקבוצה. המוכרת שאלה: "איזה מידות תצטרכו?" כיון שלא היה לנו מושג מהן מידות החבר'ה, הצבענו על כמה מהם וביקשנו ממנה פשוט להתאים להם את החולצות. קנינו אבקת צבע צהובה, הרתחנו על פרימוס מים בדוד פח גדול בחצר, שפכנו את כל הצבע הצהוב לתוכו וערבבנו פנימה את החולצות. לאחר שהתייבשו כתבנו עליהן בגדול את שם הקבוצה "הדרקון הצהוב" וכך, שיחקנו נגד קבוצות ילדים אחרות משכונות אחרות בעיר.
בין השאר שיחקנו נגד ילדי קבוצת שיכון גורדון, שם גדל ילד בשם זוהר עורקבי שלימים נודע בשם זוהר ארגוב. לימים שיחקתי גם בשורות קבוצת הכדורגל של הפועל שיכון המזרח ראשון לציון.
בנוסף למשחקי הכדורגל, העסיקו אותי תחביבים נוספים. הייתי מנוי על השירות הבולאי. ואספתי אלפי בולים וביליתי שעות ארוכות בסידורם באלבומים. יחד עם חבריי אספנו גם פִילִים, גוגואים ומעטפות למסטיקים פָּמפָּם ועלמה. היינו אוספים מבית החרושת לסכיני גילוח שהיה סמוך לשכונה את ה"שטאנץ", תבנית המתכת שבאמצעה חור משונן, ומרכיבים מהם מאפרות, פאזלים תמונות.
בגיל ארבע הגעתי לראשונה לסניף בנק הפועלים, שהיה הבנק הראשון בשיכון המזרח. קיבלתי במתנה קופת "דן חסכן" אפורה, והייתי מגיע לבנק בליווי אחי או אחותי, כדי לרוקן את הקופה ולרשום בפנקס ההפקדות של הבנק את הסכום אותו הפקדתי בחשבון החיסכון שלי. היה זה סניף משפחתי בו כולם הכירו את כולם.
בשנות השמונים, כשהשתוללה בארץ אינפלציה של מאות אחוזים, רצינו לקנות דירה בנצרת עילית. היה חשוב מאד להחתים את הבנק על טפסי המשכנתא, לפני יום פרסום מדד המחירים לצרכן. כיוון ששירתי אז רחוק מהבית והגעתי רק בשבתות, סגן מנהל הבנק לקח את חותמת הבנק אליו הביתה והחתים את טפסי המשכנתא שלנו תוך שהוא משביע אותי לשמור את העניין, שהיה אסור בתכלית האיסור, בסוד מוחלט. למרות המרחק הגיאוגרפי, גם לאחר 55 שנים אני עדיין שומר אמונים לאותו הבנק ששירת אותי בנאמנות רבה. את כל חסכונות ילדי פתחתי באותו סניף בנק. הם היו מגיעים איתי לסניף ותמיד היו מקבלים מתנות מהמנהלת, עד שידעו היכן הארונית של הממתקים והמתנות, והיו מתכבדים בהם בעצמם. לימים ארחנו במכמנים את כל עובדי סניף הבנק שלנו מהשיכון, שהיו בטיול בצפון הארץ.
לאימי היה בן דוד בשם מרדכי מרוולד, שגר ברחוב מונטיפיורי, בתל אביב. כשהייתי בן 4 הוא התכוון להגר עם משפחתו לארה"ב ושאל אותי בצחוק אם אני רוצה שייקח אותי איתו ושם אוכל לנסוע אל הגן באוטו! הכנתי חבילה ערבית קטנה עם בגדים והייתי מוכן לגמרי לנסוע איתו. כשהתברר לי שמרדכי ומשפחתו נוסעים לארה"ב בלעדי, התאכזבתי אכזבה עצומה. נפרדתי ממרדכי ומשפחתו, לא מאמין שהם אכן מתכוונים להשאיר אותי מאחור, ומאז לא ראיתי אותם שוב.
מרדכי השאיר מאחריו ארגז כלים ואופניים עליהם למדתי לרכב והייתי רוכב עליהם עם חברים לחוף פלמחים. נסענו קילומטרים באופניים לחוף ראשון ולפלמחים. בקיץ, כשהיה חם מדי לנסיעה באופניים היינו מתגנבים אל אחת המשאיות שהיו מסיעות את האנשים לחוף בראשון לציון. כשהנהג היה מניע את המשאית ומתחיל לנסוע, היינו קופצים על המשאית מאחור. עד שהנהג גילה אותנו ואחרי כמה מאות מטרים היה עוצר את המשאית ומחטיף מכות למי שלא היו לו כרטיסים.
היינו מקבלים חבילות ממשפחת מרוולד וממשפחות דני דנקוף שבקנדה, ובקמן, קרובי המשפחה מאמריקה, שילדיהם התחנכו בארץ ועד היום אנחנו עומדים איתם בקשר. בחבילות היו קופסאות שימורים ובגדים שהיו כל כך חסרים אז בארץ. הג'ינסים הראשונים שלנו הגיעו בחבילות מאמריקה. הם היו כחולים, חדשים ונוקשים ושפשפנו אותם על הכביש כדי שיראו בלויים וגזעיים יותר.
כתיבת תגובה