שיר התזמורת של ראשון לציון

מאות פעמים שמעתי ברדיו את שיר התזמורת של ראשון לציון שכתב דן אלמגור והלחין שמעון ישראלי:
בימים שקוסוביצקי המנצח הגאון
לא ידע לקרוא תווים בלי נקודות.
בא לארץ אוסוביצקי המזכיר של הברון
ואמר לפריימן קים
ואורקסטרה פה נקים.
מאירוביץ בא עם פיילה
חיסין בא עם תוף מעור.
גיסין בא לו עם אשתו של מוישה נט
ואפילו מוישה זיילר
עם מיתר אך בלי כינור.
ומאסטרו אוסוביץ
אז הרים את השרביץ.
הערב שמעתי שוב את השיר והחלטתי לחקור מה מביעות מילותיו, בהן נמצאים הרבה הרבה שמות.
מידע על פעילות האוקסטרה עצמה יובא במאמר נוסף.
לכתוב על הכל נדרשים הרבה עמודים, אז אתייחס, לא בקיצור, רק לשורות הפתיחה:

יהושע אוסוביצקי, היה פקידו הראשי של הברון בראשון לציון. אחיו בוריס אוסוביצקי ("מאסטרו אוסוביץ") היה מנצח.
וסרגיי קוסביצקי (1874 – 1951) היה מוזיקאי, מנצח ומלחין יהודי אמריקאי יליד רוסיה . בגיל שמונה, לקחה אישה מקומית, את קוסביצקי תחת חסותה והחלה ללמדו נגינה בפסנתר. אין לו כל קשר לראשון.
האוֹרְקֶסְטְרה של ראשון היא התזמורת הראשונה בתקופת היישוב . האורקסטרה (=תזמורת) נוסדה בראשון לציון בשנת 1895 על ידי בוריס אוסוביצקי , אחיו של יהושע אוסוביצקי, שהיה יינן ביקב ומנצחה הראשון. היא פעלה בשנותיה הראשונות של המושבה, הייתה למרכז תרבותי ביישוב, ואף הוזמנה לחגיגות רשמיות ביפו ובירושלים
היחסים בין יהושע אוסוביצקי למתיישבי המושבה היו קשים ביותר, עד שסילקו אותו מכאן. המצב בראשון לציון היה נורא באותה תקופה, סוף שנות השמונים של המאה ה19.
וזה סיפור המעשה בקיצור רב…..

מתוך "סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850" מקוצר…
ב 1883 הכספים שהעביר הברון למושבה אזלו, והמתיישבים עמדו בפני שוקת שבורה. אנשי המושבה פנו לברון. הפעם התנה הברון את תמיכתו בהעברת אדמות המושבה לרשותו והפקדת ניהול ענייני המושבה בידי פקידיו ובראשם הדירקטור יהושע אוסוביצקי. מורה שהועבר מ'מקווה-ישראל' לנהל את המושבה. (1858 – 1929)
שנה לאחר הקמת ראשון-לציון עברה המושבה לידי הברון, ולפקידיו ניתנה הזכות לעשות בה כבשלהם.
תנאי להמשך סיוע הברון היה שכולם יהיו שכירי-יום העובדים בנחלותיו.
שמואל הירש מנהל בית-הספר החקלאי 'מקווה ישראל' מטעם "אליאנס" , המכונה "האלזסי", התמנה למשגיח על המושבה ולגזברה.
שמואל הירש חס על כסף הנדיב, קימץ ואת תמיכתו באיכרים עשה בהעדפות אישיות. זה הצית אש מחלוקת בראשון לציון.
ימים מספר לפני ראש השנה נחתה גזרה "ברשות האדמיניסטרציה לבטל איכרות מכל מי שאינו נאמן לברון ולפקידיו"
זלמן דוד לבונטין העדיף להתפטר מכהונת ראש הוועד ושב עם בני ביתו לרוסיה.
יוסף פיינברג הקים משק חלב וזכה לכינוי "יוסילי החלבן".
מצבו הכלכלי השתפר ונבחר ליושב-ראש וועד המתיישבים, ביתם בן שתי קומות היה מרוהט בטוב טעם וכלים נאים בו שהבא עמו מקייב. קנה לאשתו ברטה, ברטיושה בפיו, פסנתר, יש אומרים כי היה זה פסנתר כנף. "הפסנתר שלה היה, כנראה, הפסנתר היחידי באותם ימים ביישוב כולו" סיפר נכדה העיתונאי דניאל בלוך
ביתם של יוסף וברטה היה מרכז למשכילי המושבה – איכרים ופועלים.
בערב היו מבלים בשיחת ויכוח, בקריאה, בנגינה, בשירה ולעיתים רקדו וואלס לצלילי נגינתה של ברטה.
פקידי הברון אסרו על פועלים יהודים לגור במושבה.
הם התגוררו בצפיפות ובדוחק באוהלים, בסוכות, ברפתות ובאורוות או בחדרים ששכרו בסביבה.
פקידי הברון הקשיחו את יחסם גם כלפי האיכרים וועד המתיישבים פוזר.
יומיים לפני יום הכיפורים, פרסם אוסוביצקי גזרה: "כל האיכרים והפועלים חייבים לבוא לבית הפקידות ולחתום על הצהרת נאמנות. מי שלא יחתום על האמנה ייקרא לדין לפני שמואל הירש. . . "
בין המסרבים לחתום על הצהרת הנאמנות היו משפחת פיינברג, משפחת בלקינד, משפחת איזנבנד ומשפחת חנקין, והפועלים חסרי הנחלה בראשם מיכל הלפרין.
שהורע המצב יצאו נגד הפקידים האיכרים בעלי האדמות ובראשם משפחות פיינברג , בלקינד וחנקין שהיו קשורים ביניהם בקשר דם.
כך זה התחיל: יוסף פיינברג הלך לאוסוביצקי לבקש רשות להביא פועלים יהודים לבציר ליקב היין הפרטי של לייב חנקין. הפקיד שלל כל העסקת פועלים יהודים במושבה בטענה שהללו יקרים מדי ושהם מעוררי מהומות והודיע שבכלל אסור לבצור עד שיקבלו אישור מיועצי הברון.
בסוף אלול בשעות בוקר מוקדמת עלו על עגלה ויצאו לעבודה – יהודה לייב חנקין ותנחום בנו,יוסף פיינברג , אחיו ישראל ואשתו פאני ובידיהם מבצרות . התפזרו בין שורות הכרם והחלו ממלאים את הסלים באשכולות ענבים. בערב חזרו ודרכו את ענבי היין תוך שירה וריקוד. בראש החוגגים היה מיכל הלפרין.
הדבר סופר לאוסוביצקי ובן-שימול עוזרו. מאז אותו הבציר לא שקטו הרוחות במושבה. המושבה התפלגה.
תחילה הייתה אגודה אחת ושמה "רודף שלום". איכרים, פועלים, משכילים ופשוטי עם ואפילו הפקידים היו מתאספים כל שבת ודנים מענייני גמרא ו'פרשת השבוע' ועד חידושי העברית בעיתון "הצבי" של בן-יהודה, סיפרו על הנעשה בשדות ובכרמים וזמזמו שירים – אידיליה.
אצל שרגא פייבל הייסמן, גר המשורר נפתלי הרץ אימבר, חיבר שירים ופרסם אותם בירחון "ברקאי" בשם ליאון יוגלי . דיברו על הקמת יקב גדול. ניטעו כרמי שקדים.
אוסוביצקי, הקים את "אגודת רעות" לכל אלה שתמכו בו וטופחו על ידיו. "כל מי שחשש לעורו ולכספי התמיכה עשה כל מאמץ להצטרף אליה". "רוב האיכרים לא אהב את אוסוביצקי פחדו ממנו".
במרד נגד פקיד הברון יהושע אוסוביצקי, עמד יוסף פיינברג בראש המורדים. מרבית מתיישבי המושבה עמדו לצידם במאבקם.
בשנת 1886 החלו היחסים בין אוסוביצקי והאיכרים להתערער. הפקיד שהחל את דרכו בהנפת דגל 'ראשון-לציון', דגל תכלת-לבן עם מגן-דוד, פיתח גינוני שררה, הטיל קנסות וקירב אליו מלשינים וחנפנים.
אומרים שהמרד התחיל מהפועל מיכל הלפרין שלא ראה בעין יפה את מנהגי הפקיד אוסוביצקי במיוחד שהלה נתן לקרוב משפחתו רישיון לממכר בשר במושבה. שנאתו של הפקיד אוסוביצקי לפועל גברה לאחר ששמע כי הלפרין כותב לאחד העיתונים בחוץ-לארץ על מעלליו.
באפריל 1887 יומיים לפני חג החנוכה פורסמה הגזירה: "החל מהיום אסור לאיכר או לפועל הגר קבע במושבה לאכסן בביתו איש זר יותר מעשרים וארבע שעות. זר ייחשב כל מי שהוא חסר רכוש ואין לו מגורי קבע במושבה ומי שלא חתם על כתב הנאמנות" וכמובן האיום "וכל העובר על הפקודה הזאת ייענש בכסף התמיכה".
האיכרים זיברג ואוסטשינסקי שלא סרו למשמעת הפקיד ולא היו ממקבלי תמיכת הנדיב השכירו בחצרם מקום מגורים להלפרין.
בנר ראשון של חנוכה הגיע לאותם איכרים מכתב מפקידי הברון ובו כתוב כי "מיכל הלפרין אינו רצוי במושבה, הגיע כפועל זר ולא קיבל אישור להישאר בראשון-לציון. על פי התקנות החדשות עליו לעזוב את המושבה בתוך עשרים וארבע שעות.
המושבה סערה. בבית זיברג ואוסטשינסקי התאספו איכרים ופועלים לקבל את פני אוסוביצקי . בשקט סינן אליו האיכר אוסטשינסקי: "אינך רצוי בביתי…. צא, בטרם ארים את ידי להכות מסיג גבול. אוסוביצקי ועוזרו בן שימול הסתלקו. מישהו התחיל לזמזם: "על הנסים ועל הנפלאות. . " והכול החלו רוקדים סביב הלפרין.
לקראת השעה עשר בבוקר כשכול האיכרים והפועלים היו בשדות באו אוסוביצקי וראש הפקידים שמואל הירש לחצר האיכרים עשו מה שעשו, תלו פתק על קיר הבית: "החדר אינו ראוי למגורי אדם", והלכו .
כשחזד הלפרין מעבודתו בשדה מצא כי נשברה הדלת בביתו, חלונות דירתו הוסרו וחפציו הושלכו החוצה. זיברג , אוסטשינסקי ועוד פועלים פנו לבית-הפקידות לתבוע את עלבונם. הקהל התוסס נכנס לחצר ונתקל בדלת חוסמת. עמדו למרגלות המרפסת וקראו " אוסוביצקי צ ". . אוסוביצקי פתח חלון, כיוון אקדח, וירה. איש לא נפגע. הקהל נסוג.
אוסוביצקי שלח בלילה שליח למושל התורכי ביפו והודיע לו כי פרץ מרד במושבה.
נשלחו חיילים כדי לאסור את המורדים. החיילים ניצבו מול המתיישבים ונתנה פקודה לטעון את הרובים אם המתיישבים יתנגדו למאסר.
יהודה לייב חנקין שבשערו זרקה שיבה יצא מולם כעצתו של יוסף פיינברג . התורכים המתייחסים ביראת כבוד לכל זקן, עצרו. ו יהודה לייב והקצין ניראו יושבים ולוגמים להנאתם קפה.. "אדווח לממונה – אזעקת שווא" אמר הקצין התמתח וקם. "וכשקם הצטלצלו המטבעות בנרתיקו… "
יש אומרים כי ברגע האחרון הגיע שמואל הירש ממקווה-ישראל ושכנע את החיילים לעזוב ואת המתיישבים להתפזר.
מתיישבים התאספו בבית-הכנסת והחליטו פה אחד לסלק את אוסוביצקי מהמושבה, "ויקבלו עליהם את הדבר הזה באלה ובשבועה"
הלכו יוסף פיינברג ,ישראל אחיו ויהושע חנקין לבית-הפקידות . אוסוביצקי הזמינם פנימה. אמר יוסף :"באנו לבקש ממך לעזוב את המושבה. . .".
עוד באותו ערב עזב אוסוביצקי את המושבה מלווה בהירש.
המורדים חגגו את "ניצחונם" , אך לא לאורך ימים.
זיגמונד זימל שליחו של הברון ומקורבו הגיע למושבה .
במוצאי שבת סיפרו בבית-הכנסת כי אוסוביצקי מתכוון לחזור כבר ביום ראשון, ואכן בסביבות השעה עשר הגיעה עגלה ובה שמואל הירש, זימל, ואוסוביצקי.
פועלים מאגודתו של הלפרין עצרו אותה על יד ביתו של יוסף פיינברג והודיעו לעגלון שהעגלה יכולה להיכנס למושבה אך בלי אוסוביצקי.
הירש וזימל הכריזו "מיכל הלפרין יעזוב את ראשון-לציון על-פי הצו. משפחות האיכרים מסרבי החתימה יחתמו ויצהירו נאמנותם".
אוסוביצקי עזב את המושבה ליפו. האדון קובלן, אגרונום המושבה, איש נוצרי מילא את מקומו "עד בוא דבר הברון"
התגובה לא אחרה לבוא. הופסקה התמיכה. יומיים לאחר ביקור הפקידים עבר כרוז מבית לבית הכריז שהברון חדל לתמוך בראשון-לציון.
אביב קשה למושבה. החלו להישמע קולות שקראו ללכת ולבקש את סליחת הברון, הלכו וגברו הקולות נגד משפחת פיינברג, חנקין ובלקינד .
החלו קטטות בין מתנגדי אוסוביצקי ובין תומכיו. שני הצדדים עמדו בעקשנות על דעתם. עד שהגיעו לפת לחם.
הברון שביקר בראשון באותה תקופה הודיע שאוסוביצקי עוזב את תפקידו במושבה…. "מרצונו ולפי בקשתו" הוסיף הברון .
במקום אוסוביצקי בא פקיד יליד מרוקו מורה במקווה-ישראל, דוד חיים שמו, הכול כינוהו 'רך לב ונוח לבריות'.
הוא הציג רק שלוש דרישות התחייבות מצד המתיישבים:
א. אסור למתיישב להשתייך לשום אגודה אחרת ללא קבלת רשות מיוחדת מפריס.
ב. אסור לארח ולהלין שום אדם ליותר מ-24 שעות ללא רשות מהפקידות.
ג. אסור להעסיק עובדים זרים ללא רשות מהפקידות.
המורדים "התקפלו" לנוכח איומי הברון.
אוסוביצקי מצא בגליל את תיקונו ועל כך זכה לדף כבוד בתולדות ההתיישבות – רכש קרקעות בארץ-ישראל וממזרח לירדן. בשנת 1900 כשמושבות הברון עברו לחברת יק"א עזב לפריס, שם ייסד חברת תקליטים.